מעט מאוד עיניים ישראליות לא דמעו בשבוע שעבר מהתרגשות נוכח שחרורן של שלוש הצעירות החטופות רומי, אמילי ודורון. גם המתנגדים לעסקת שחרור החטופים הזדהו מעומק ליבם עם שמחת השחרור שהקיפה את כל בית ישראל.
התופעה הזאת, של שמחה כלל־לאומית מקיפה, נראית לנו טבעית ומובנת מאליה – אבל היא אומרת דרשני. אזרחי כל מדינה בעולם היו שמחים בשחרור בני ערובה שלהם, אבל לא היו עוצרים את נשמתם בסולידריות מקיפה ועמוקה כל כך כמונו. שום אומה, גם מהמתוקנות שבהן, לא הייתה מעלה בדעתה לשחרר בני ערובה תמורת מחיר גבוה ומסוכן כל כך. המשטר האסלאמי באיראן החזיק במשך 444 ימים 52 בני ערובה שנחטפו משגרירות ארה"ב בטהרן, ואזרחי ארה"ב המשיכו לישון טוב בלילה. כשהגיע שחרור בני הערובה הוא לא התבטא בשמחה אישית עמוקה של כל אמריקני באשר הוא.
אנחנו בימין נוטים לראות חולשה בחשיבות הגדולה שמקנים החברה הישראלית בכלל, והשמאל בפרט, לשחרור חטופים. אנחנו חוששים שהתביעה לשחרר אותם "בכל מחיר" או במחיר מופרך היא ביטוי לאינדיבידואליזם קיצוני, להעדפת הפרט על הכלל, ולמכירת העתיד למען ההווה. אנחנו רואים בה תבוסתנות, התמכרות לחולשות והשלטת הרגש על השכל. העובדה שחלק ממניעי הקמפיין לשחרור החטופים הוא פוליטי מובהק – "רק לא ביבי" – מרחיקה אותנו מהזדהות עם התביעה.
אבל ייתכן שאנחנו טועים ולא יורדים לעומק הסיבה לתביעת שחרור החטופים בחברה הישראלית. בכך אנו מאפשרים להפוך לחולשה את מה שיכול להיות מקור של עוצמה.
זו לא סתם ערבות הדדית, זו גם לא סתם סולידריות. אפילו המושג ההומניסטי של "קדושת החיים" לא יורד לשורשי התופעה. המקום שנחצבה ממנו התביעה המוסרית לשחרור חטופים בחברה הישראלית הוא מושג "הברית": הברית בקודש, קשר מוחלט, אחדות נשמות ישראל. התביעה הזאת מופיעה אצלנו משום שאנחנו לא עם ככל העמים. בניגוד לכל העמים, אנחנו משפחה אחת גדולה. אצלנו כל אחד מרגיש באמת שהחטוף הוא אח. כל ישראל חברים.
הברית שיוצרת אצלנו את הקשר עם ארץ ישראל ועם תורת ישראל היא אותה הברית שחיי הנישואין והמשפחה מבוססים עליה, והיא גם אותה הברית שקושרת בין כל נשמות ישראל. מהמקום הזה נובעת גם התביעה לא להשאיר בידי האויב פצועים או חטופים, אפילו לא חללים.
אמת, הנקודה הקדושה הזאת היא פנינה יקרה בתוך גל אשפה של חולשות, אשליות, פרוגרסיביות, "שמאלנות", תבוסתנות והרבה פוליטיקה שסובבים אותה. אסור להתעלם מכך. הקלקולים הללו ניזונים מהפנינה הזו, מתיימרים בשמה ומסתירים אותה. אבל אם לא נכיר בכך שעצם התביעה לשחרור חטופים באה ביסודה ממקום קדוש, מהברית, לא נוכל לשחרר אותה מכל האשפה שיונקת ממנה.
עלינו להכיר בכך שהנכונות של החברה הישראלית לשלם כל כך הרבה כדי לשחרר חטופים היא מעלה גדולה – ולא חולשה. דווקא בגללה ב־7 באוקטובר יצאו הגיבורים להציל את תושבי העוטף. אל לנו להתנכר לתביעה הזאת או להשלים איתה רק בלית ברירה ובדיעבד. היא מקור כוחנו וסוד נצח ישראל.
כשנכיר בכך, כשנעלה את התביעה הזו לקדושה, כשנחשוף שהיא גם צו א־לוהי ולא רק צו אנושי – נוכל גם לשחרר אותה מהטוטאליות שמנסים להקנות לה, להגביל אותה ולהעמיד אותה במקומה הראוי. נוכל לתת לה משקל נכון בין שאר ערכי הקודש, כמו שלמות הארץ, ביטחון העם, האומה והמדינה, ועוד.
"לכול זמן ועת לכל חפץ": שחרור חטופים אינו חשוב וקדוש פחות משחרור ארץ ישראל. צריך לדגול בו לכתחילה ולתת לו את מקומו ומשקלו הראויים במערך הערכים המתווים את מדיניות המלחמה. עסקת החטופים הראשונה בנובמבר 2023, ששוחררו בה שמונים חטופים, היא דוגמה טובה לשילוב ואיזון ראוי בין הערכים. עצרנו את המלחמה למען שחרור החטופים, וכשזה מוצה חזרנו להילחם. שמרנו את הברית, וגם קיימנו אותה.
