עסקאות עם השטן אינן זרות לישראל. הן חלק מהוויה הציבורית שלנו מראשית ימי המדינה. ההבנה שהאתוס היהודי־ישראלי מקדש חיים הפכה את נשק החטיפה לשכיח בקרב אויבינו, ועם השנאה באה הפרקטיקה. הסכמי פדיון שבויים הפכו נפוצים, ואיתם ערבוביה של דמעות אושר ומחירים קשים.
עבודתה של ועדת שמגר, שהתיימרה לאסדר את הנושא, לא סייעה באופן ניכר אחרי טבח שמחת תורה, ולא רק משום שהמלצותיה מעולם לא התקבלו רשמית. התברר שבעולם של 7 באוקטובר היא פחות רלוונטית. אומנם חבריה עסקו בנושא ברצינות תהומית, אך נראה שאיש מהם לא חזה אסון של יותר מ־250 חטופים, חלקם הגדול אזרחים – ובהם ילדים וקשישים – שנלקחו מבתיהם במהלך שואה של כמה שעות בשטחי המדינה.
במובן הזה, העסקה הנוכחית היא ניסיון התמודדות עם פשע ישן במציאות חדשה. דומה שגם תומכיה וגם מתנגדיה מכירים במורכבותה. התמונות של רומי, דורון ואמילי מחובקות בזרועות אמותיהן לא השאירו עין יבשה אחת במדינה. אבל לא מדובר רק במחזה אנושי מרגש: הן היו תזכורת לערבות ההדדית בינינו, ולכך שתהליך הריפוי הישראלי לא יוכל להתחיל עד שכולם ישובו הביתה. מנגד, די להביט ברשימת האסירים ששוחררו, ובאלה שעוד ישתחררו, כדי שהבטן תתהפך. הוויתורים הצבאיים שישראל תידרש להם מעוררים גם הם דאגה אמיתית בקרב חלקים גדולים בעם.
ועדיין, קונצנזוס אחד בכל זאת שורר כאן: העסקה היא אמצעי, לא מטרה. העיניים הישראליות אינן נשואות אליה, אלא לתוצאותיה – החיבוק, הדמעה, האיחוי, נצירת האש, האתגרים הביטחוניים, המשמעויות האסטרטגיות. בהתאם, רוב הדיון הציבורי אינו מתמקד בשאלה אם היא "טובה" כשלעצמה, אלא אם היא "נכונה" בהתחשב בהשלכות הצפויות.
צילום: רונן זבולון – רויטרס
נרטיב כזה מעיד לא רק על סוג המצפן שמאפיין אומה, אלא על קיומו מלכתחילה. הוא עדות להפנמת הקושי בוויתורים ולהכרה בקיומם של ערכים נעלים. יש בו בשורה צופה פני עתיד, וכן הבנה שחשובות לנו הנסיבות שיאפשרו את המשך הקיום המשותף שלנו כאן. זאת מטרת־העל, והשיח עליה יצרי וקשה. בעיקר הוא ישראלי עד דמעות שמחה וכאב. דווקא משום כך, הוא מחמיץ חלק מתכליות העסקה בשביל צד השני.
שיחות הסלון והאולפנים עסקו בשבועות האחרונים במשמעויות ההסכם גם לחמאס – בהישגים, בוויתורים ובתוצאות העתידיות מבחינתו. האסירים שישוחררו, המשך ביסוס הריבונות ברצועה וקיבוע תודעת הניצחון הפלסטינית סומנו בתור התכליות של ארגון הטרור הרצחני. אבל מטרה אחת זכתה להתייחסות מעטה יחסית, לא משום שאינה חשובה, אלא כי היא זרה לרובנו: העסקה עצמה. אין הכוונה לדיון בה ככלי, אלא כתכלית שעומדת על רגליה לבדה, כגורם מחולל מחלוקות.
עסקה "טובה", לגישת חמאס, לא רק מחזקת אותו, אלא גם מחלישה אותנו. הדרך ליעד הזה עוברת בהפיכת שיח התמיכה וההתנגדות האותנטי שההסכם מעורר לצלקת חברתית של ממש. תפיסה כזאת עלולה להישמע לא אינטואיטיבית לאוזניים חפצות חיים, אבל היא מספקת הסבר הגיוני נוסף להתמרחות ארגון הטרור במשא ומתן, גם כשהוא על הברכיים.
במילים אחרות, יש כאן גם מטרה אסטרטגית ארוכת טווח, והיא העמקת השסע בחברה הישראלית. זו לא המטרה העיקרית, אבל היא קיימת ומועדת לפורענות. הנחת העבודה שלה קובעת שמי שתומך בעסקה כעת כנראה יתמוך בה יותר בתום השלב הראשון, ומי שמתנגד לה יעצים את התנגדותו.
משמעות הדברים אינה שיש לבטל את עצם השיח ברגעים לאומיים כאלה, רק משום שיש בו כדי לשרת את האויב. התליית הסנטימנט הישראלי ברצונותיו של ארגון טרור אינה נבונה או מעשית.
אך צריך להכיר את כלל המטרות של האויב מולנו ובדרכים שלו להשיגן. מודעות לכך תזכיר את החשיבות שבגידור השיח – לא רק מטעמים של כבוד הדדי בסיסי, אלא גם מטעמים של חוסן לאומי. במובן הזה, לכידות חברתית אינה רק קלישאה מתקתקה של תחילת מלחמה. היא נסיוב לאחת התכליות החשובות ביותר של חמאס בטווח הרחוק. ימים מאתגרים לפנינו, וגם אם הקרבות הפיזיים ייעצרו, חשוב לזכור שהמלחמה לא תמה.
גדי עזרא הוא מנהל מטה ההסברה הלאומי לשעבר, ומחבר הספר "11 יום בעזה"
