גורם פרטי כלשהו מאס בכך שאין בירושלים שלטים המפנים להר הבית. לכותל יש, למסגד אל־אקצה יש, להר הבית אין. גם בכניסה להר, כלומר בשער היחיד מעשרת שערי ההר המיועד למי שאינו מוסלמי, אין כל שלט המסביר לבאים לאן הם נכנסים. בשבועות האחרונים הוא תולה ברחבי העיר שלטים המוליכים ל"הר בית ה'". ביום שלישי בערב הוא תלה שלט כזה על עמוד שתלויים עליו כבר שלטים המכוונים לכותל המערבי ולהר הזיתים. בתוך יממה וחצי נתלש משם השלט החדש, כמו שלטים דומים שהציב במקומות אחרים בעיר. כלומר, יש ברשויות מי שנלחם באופן פעיל כדי למנוע תליית שלטים המוליכים להר.
היעדר השילוט המכוון להר הבית אינו מקרי, וההיטפלות לעניין אינה קטנוניות. זהו ככלות הכול עוד ביטוי מני רבים לניסיון להעלים את המקום המרכזי בהוויה היהודית, לטאטא אותו מתחת לשטיח התפילה המוסלמי, ולהותיר אותו בחצר אחורית של בירת ישראל. הכניסה לשער הלל־המוגרבים שיהודים ישראלים ותיירים זרים עולים דרכה להר – רוחבה מטר, וזאת לעומת הכניסה הסמוכה לכותל, הרחבה הרבה יותר. בימי טרום הקורונה והמלחמה, כשמאות אלפי תיירים בשנה הגיעו להר הבית, נמשך לא פעם תור התיירים להר מאות מטרים, עד מחוץ לשער האשפות. ועוד לא דיברנו על שעות הפתיחה המצומצמות של ההר למי שאינם מוסלמים.
וביתר בהירות: יש מי שטורח להותיר את ההר בלתי נגיש ובלתי מזמין, רחוק מהתודעה ומהלב. אתרים משניים או סתמיים זוכים להבלטה – ואילו האתר היהודי מספר 1 בעולם אינו מופיע. להשכחת הר הבית ולהתכחשות אליו יש כמובן פנים נוספות רבות, כמו העובדה שהר הבית אינו נזכר כלל בחוק המקומות הקדושים (לעומת קבר חבקוק, יד אבשלום ומערת אליהו בכרמל, שדווקא מופיעים בו). כך גם ההתנגדות – שהובעה אך לאחרונה בקול צווחה רמה בוועדת החינוך בכנסת – להכללת הכרת הר הבית במסגרת לימודי החובה בבתי הספר. נוח לרשויות לגדל כאן דור של בורים, שאינו יודע מהו הר הבית, אינו מבחין בין כיפת הסלע למסגד אל־אקצה ואינו יודע להצביע על מקום המקדש.
אדם אחר שמעדיף לצערי להישאר בעילום שם הצביע על סמלה של עיר הבירה כמופע נוסף של התסביך הלאומי, שבו אנחנו מטשטשים במו ידינו את סימון קודשינו. האיש עיצב סמל עירוני חלופי לירושלים, עם המקדש במרכזו. למה לא בעצם? בשביל העם היהודי ומאות מיליונים בעולם ירושלים היא קודם כול ואחרי הכול עיר המקדש. זו הרי העיר שניצבו בה הבית הראשון והשני, והאמונה שגם השלישי יעמוד בה במוקדם או במאוחר היא שהובילה אותנו הנה אחרי אלפיים שנות מקצווי ארץ ומשולי ההיסטוריה. אם סמל המדינה הוא מנורת המקדש, מדוע סמל הבירה לא יכול להיות המקדש עצמו?
האריה שמשני צידיו עלי זית הוא סמל העיר עוד משנת 1949. לפני כן, יש לומר, עלו גם הצעות אחרות. ב־1942 פנתה הגרפיקאית אסתר יואל־ברלין לראש העירייה מוסטפא אל־ח'אלידי, והציעה כסמל העיר שרטוט סכמטי של העיר העתיקה, לחלופין יונה עם עלה זית כסמל השלום, וכן הצעה נוספת לסמל שמשורטטים בה שלושה הרים. מתחת לאיור הופיע שם העיר בארבע שפות: ערבית, עברית, אנגלית ולטינית, באופן שאינו מעדיף שפה אחת על פני האחרת. אף אחת מההצעות לא יצאה אז לפועל.
לאחר קום המדינה הוקמה ועדה לבחירת סמל בידי ראש העיר דאז, גרשון אגרון. לוועדה הוגשו הצעות רבות, והדיונים עליהן נמשכו חודשים. בסופו של דבר נבחרה הצעתה של "אגודת הציירים הירושלמים לגרפיקה שימושית", שחבריה היו המעצבים אליהו קורן (מעצב הגופן של תנ"ך קורן), פרנצ'סקה ברוך, עמנואל גראו, איתמר דוד, עלי גרוס וצבי נרקיס.
הסמל שנקבע בסופו של דבר מכיל כידוע את האריה השואג, המזכיר את הברכה שניתנה לשבט יהודה ("גור אריה יהודה") ובמובן מסוים גם את המקדש, המתואר בתלמוד כמבנה בצורת אריה שקרוי בשל כך גם "אריאל". מאחורי האריה מופיעות בסמל חומות ירושלים או לחלופין אבני הכותל. עלי הזית מסמלים כמובן את הכמיהה היהודית לשלום.
בשנים האחרונות משתמשת עיריית ירושלים גם בסמליל קו הרקיע של העיר, כנהוג בערים אחרות (תל אביב למשל), ובסמליל הזה נכללת כיפת הסלע לצד מגדל דוד, מוזיאון ישראל, טחנת הרוח של מונטיפיורי ועוד – אולם כמובן לא המקדש.
אבל המקדש צריך להופיע בסמל העיר במפורש ולא כסמל מהסוג שרק מיטיבי לכת מבינים. לשם השוואה, כיפת הסלע היא הסמל הלאומי הפלסטיני, ויוכיח זאת כל בית בעזה. הפלסטינים לא רואים לנכון להתנצל על כך, לעמעם זאת, או לשלב דרישה לשלום וסמלים של דתות ולאומים אחרים בסמלם הלאומי. למען האמת, אף עם בעולם איננו משלב סמלים של עמים אחרים בסמליו. נותרת השאלה המעיקה מדוע אנחנו מתוסבכים כל כך, למען ה', בניגוד גמור לכל אלו?
