התארגנותו המהירה של חמאס להפגנת שליטה גלויה במרחבי עזה עוררה בציבור הישראלי שאלות קשות על הישגי המלחמה. אלוף גיורא איילנד קבע: "המלחמה הזאת היא כישלון ישראלי מהדהד בעזה… חמאס ניצח". בהחלט יש מקום לתהיות, אולם להבנתי המסקנה הפסימית על הישגי המלחמה בעזה נובעת ממבט שגוי על תופעת המלחמה ועל הדרך לבחינת הישגיה.
בממדים רבים, בוודאי בתוצאת הקרבות, הישגי צה"ל בלחימה הממושכת בעזה הם חסרי תקדים. טעות לבחון מלחמה באמות המידה של בחינת מיזם הנדסי או תפוקת פס ייצור – רק בבחינת פערי תכנון מול ביצוע. תוצאה אסטרטגית למלחמה אינה נמדדת בהכרח בבחינתה מול מטרות שהוגדרו בנקודת היציאה. הניצחון תלוי בעיקר במגמות המתפתחות בעקבות המלחמה, שלא כולן היו צפויות מראש. במשחק כדורסל קובע רק סכום הנקודות בשריקת הסיום. לכל מה שקורה לאחר מכן אין השפעה על תוצאת המשחק. במלחמה מה שקורה אחריה מכונן במידה רבה את השיפוט המסכם על הישגיה.
מלחמת יום כיפור, לדוגמה, הסתיימה בניצחון ישראלי, במיוחד בזירת סיני. אבל נוכח מה שהתפתח אחריה בחברה הישראלית, הנשיא אנואר סאדאת השיג משהו נוסף, מעבר להשבת כל סיני לריבונות מצרית. כדאי לעיין בנוסח פקודת המלחמה של סאדאת לכוחות המצריים ב־1 באוקטובר 1973: "היעד האסטרטגי שאני מעמיד בזה לכוחות המזוינים של מצרים ואשר אני מקבל עליו את מלוא האחריות המדינית הוא לערער את תורת הביטחון הישראלית… הערעור המוצלח על תורת הביטחון הישראלית יניב תוצאות מוגדרות לטווח קצר ולטווח ארוך. לטווח הקצר הוא יביא לתוצאה ודאית, שתאפשר פתרון של כבוד למשבר המזרח התיכון; לטווח הארוך: ערעור על תורת הביטחון הישראלית עשוי לחולל שינויים, שבבואם זה בעקבות זה יביאו לשינוי יסודי בחשיבתו של האויב, במורל שלו ובמגמותיו התוקפניות".
כפי שציפה סאדאת בציון מטרתו, טלטלת המלחמה אכן חוללה בשנים שלאחר המלחמה את המגמה ששאף אליה. הסכם השלום יצר לראשונה תקדים ישראלי של עקירת יישובים, עד כדי תפנית באתוס הציוני ההתיישבותי, שרוב חברי מפלגת העבודה התנגדו לה. מכאן הלך והתעצם שסע גדול בחברה הישראלית, שפגע והחליש את כוח עמידתה למול אויבים שהמשיכו לחתור להשמדתה.
במבט בכיוון הזה, הניצחון הישראלי במלחמה שנפתחה באוקטובר 2023 תלוי בעיקר במה שתעשה המדינה מכאן הלאה, בכלל זירות המאבק ולא רק בזירת עזה. מה שיקבע את הניצחון הוא המגמות לעתיד. לא מדובר רק על מגמות להמשך הלחימה בכל הזירות, אלא מגמות הממוקדות בתנופה ציונית מחודשת: ברוח הישראלית, בכלכלה, בהתיישבות, בעלייה ובלכידות הלאומית. כך פעלה הנהגת היישוב במאורעות 1936־1939. במקביל למאמצי פלוגות הלילה של יצחק שדה ואורד וינגייט לדיכוי המרד הערבי, הורחב מפעל ההתיישבות במבצעי חומה ומגדל בממדים ששינו את מפת ההתיישבות היהודית בארץ.
בהיגיון הזה, גם מבחן הניצחון הישראלי במלחמה לא יכול להתמקד רק בהכרעת חמאס בעזה, במיוחד כשהולכת ומתפתחת זירת לחימה חדשה בצפון השומרון ובמרחבי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון. זאת נקודת המפתח לעתיד מדינת ישראל. אם אחרי הטלטלה הגדולה שהתרחשה במתקפת הפתע של חמאס ב־7 באוקטובר תיכנע ישראל ללחצים בינלאומיים לקידום מדינה פלסטינית ותיגרר לנסיגות ולעקירת יישובים, אז יהיה זה ניצחונו של יחיא סנוואר.
מדינת ישראל חייבת לחתור מיידית לביסוס אחיזתה בכל המרחב ביהודה, שומרון ובקעת הירדן שסומן בידי יצחק רבין כשטחי C. לשם כך נדרשים מעשים בשטח, ולא רק הצהרות. עלינו לקדם תנופת בנייה ופריצת כבישים חדשים לשינוי המרחב, במיקוד לחבל המזרחי במדבר יהודה ובבקעת הירדן.
בסדר עדיפות ראשון, נחוץ מהלך מהיר לסלילת כביש 80 מערד למישור־אדומים. בנוסף לחיוניותו הביטחונית, התנועה בכביש תחולל שינוי במארג התחבורתי וההתיישבותי בכל מרחב יהודה וירושלים. בהמשכו צפונה על בסיס כביש אלון עד הגלבוע, הכביש הזה ייצור את התנאים לקידום חזון השדרה המזרחית למדינת ישראל, לקראת בניית ערים ל־3 מיליון יהודים. בתוך כך יחובר הנגב המזרחי לגליל המזרחי בציר אורך חיוני מצפון לדרום, שיקל על העומס בכביש 6. המעשים יספרו שעם ישראל כאן כדי להישאר ולהתעצם. זאת תמיד הייתה הדרך אל הניצחון הציוני.
