המשמעות הסמלית של מחזות הבעתה – המון עזתי של גברים, נשים, נער וטף המריעים אחוזי טירוף ושנאה, ומקיפים בטבעת חנק את רכבי הצלב האדום ששלוש בנותינו ישבו בהם, צובאים עליהן כערפדים צמאי דם יהודי – מזהירה מפני אמת זועקת שהפרקליטות מתעקשת להשתיק. צמאי הדם הללו שייכים לאומה רצחנית, ומייצגים את תשוקתם האמיתית של מיליונים במזרח התיכון לבצע לינץ' במדינת ישראל.
מיליוני יהודים ולא יהודים יהיו מוכנים לחתום על האמת הזו, שאינה אלא מסקנה הגיונית מהיסטוריה מצטברת ואינסופית של פשעי טבח מפלצתיים מצד מוסלמים בעמנו ובעמים אחרים, לרבות בבני עמם שלהם – מראשית האסלאם ועד טבח שמיני עצרת. עם זאת, ד"ר מיכאל בן־ארי עומד לדין בגין הטפת האמת. בכתב האישום נגדו נאמר שהוא "פרסם באופן שיטתי, חוזר ונשנה… עשרות פרסומי הסתה לגזענות כלפי ערבים באשר הם". מתוך 24 סעיפי אישום, המרכזי שבהם הוא אזהרתו ה"מכלילה" כי מדובר ב"אומה רצחנית".
חולשת כתב האישום מובנית מניה וביה: לפני כל סעיף אישום סוקרת הפרקליטות פיגועי טרור שהיו העילה לכל אחד מפרסומיו של בן־ארי. כך מלכדה הפרקליטות את כתב האישום בהצטברות של עשרות עובדות, ראיות מוצקות, התומכות באמת הצרופה שטען בן־ארי על קיומו של יסוד אלים־רצחני באומה האסלאמית, המושרש בקודים התרבותיים והאידיאולוגיים שלה. כך הם עיקרו את כתב האישום מתוכו. בן־ארי ביסס את פרסומיו גם על חיבור מחקרי מטלטל שכתב, יוצא דופן בהיקפו ובכובד משקלו המושגי־מחקרי־היסטורי, על אלימותו הרצחנית של האסלאם.
פרסומיו על שיטתיות הטרור והרצח נגד יהודים, הנתמכים תדיר במצהלות ערביות המוניות בישראל ובמדינות המזרח התיכון, היו זעקות אזהרה שניבאו באופן מצמרר את טבח שמיני עצרת. הם התבררו כאמת איומה, ובכל זאת מצוטטים בכתב האישום כ"הסתה לגזענות", אף שהם היקש לוגי של הסקת מסקנות ממקרים פרטיים לקביעה כללית.
בן־ארי נמצא בחברה טובה. אילו חי עמנו דוד בן־גוריון, הייתה הפרקליטות שוקלת להעמיד גם אותו לדין על "הסתה לגזענות": "החרב זו ההבעה של הפילוסופיה הדתית־מוסלמית. הערבים שייכים לשתי דתות. רובם מוסלמים, והדת הזו הוקמה על יסוד החרב והיא מחנכת לחרב. זו אחת המצוות הגדולות של האסלאם, והדגל של אבן־סעוד (מייסד ממלכת ערב הסעודית – גח"מ) הוא פסוק שמיוסד גם כן על הסיף. הם מחונכים ברוח זו; עמי ערב מפולגים, מסוכסכים, יש שושלות מלכים, כנופיות, קליקות ואוריינטציות שונות. בדבר אחד הם מאוחדים: כולם שונאים את ישראל".
הציטוטים המכלילים הללו מפי 'הזקן', דגימה בכפית מתוך שלל היגדים דומים, מופיעים במחקרו המקיף של פרופ' זכי שלום, "דוד בן־גוריון – מדינת ישראל והעולם הערבי 1949־1956", הבוחן את תפיסת עולמו של בן־גוריון ביחס לעולם הערבי בין מלחמת השחרור למלחמת קדש. המחקר מעיד כי בן־גוריון הרבה להדגיש את הנטייה הכללית של העמים הערבים לאלימות, את תאוות ההרג הטבועה בהם ואת יחסם האדיש של מנהיגיהם לערך חיי בני עמם. טבח הטורקים בארמנים והעירקים באשורים איששו בעיניו את הטענה הזו. הוא גם דחה בעקביות את התפיסה שהשנאה הקנאית והתוקפנות הערביים נגד ישראל מיוחסות להנהגה בלבד, וקבע כי הן ביטוי לדחפים ומאוויים החבויים בעומק טבעם האמיתי של עמי ערב, ויונקות מערכי דת האסלאם.
הכרת האמת על הקודים התרבותיים של החברה הערבית, מאווייה, ערכיה, נורמות ההתנהגות שלה ותולדות האלימות בת 1,400 השנה שלה, בבחינת "דע את האויב", הייתה בעיני בן־גוריון תנאי עליון לזיהוי האיומים הקיומיים על ישראל ולגיבוש תפיסת עולמו המדינית־ביטחונית. היא חייבה התנתקות מדרכי החשיבה השולטות בנו. מבחינתו, האמת הזאת היא נכס אסטרטגי לאומי להבטחת ביטחון המדינה. היועמ"ש חיים כהן לא העלה בדעתו להאשימו בהסתה לגזענות.
כתב האישום נגד ההכללה של בן־ארי הוא המשך תהליך פסילתו הפוליטית של הנביא בשער, וניסיון להשתיק את האמת שחנין זועבי ומנסור עבאס אינם מסתירים. בן־ארי זעק בפרסומיו את האמת שראשי מערכת הביטחון והמדינה עיוורים מלראות.
