עסקת החטופים, מסמנת דרגה נוספת וייחודית בהתמודדות של כולנו מתחילת המלחמה. מצד אחד ההתרגשות רבה והשמחה גדולה נוכח החטופות ששבות הביתה. מצד שני, עבור אנשים רבים שאיבדו את יקיריהם בפיגועי טרור הפצע נפער מחדש עם שחרור המחבלים שנטלו מהם את הוריהם או אחיהם וילדיהם. בנוסף, החשיפה לתמונות של רעולי הפנים בעזה מעוררות חרדה שמא לא הצלחנו למגר את הרשע שהביא לשבעה באוקטובר. האם יש דרך טובה נפשית להתמודדות עם עם המידע שמגיע, עם השידורים הרבים הסרטונים והתמונות? האם יש דרך נכונה לתת מענה לילדים שלנו שגם נחשפים לתמונות הללו?
הנה כמה דברים שאנו יכולים לדעת ממחקרים שנעשו במהלך השנים, וכמה טיפים לתקופה הקרובה.
תיאוריות החוסן והצמיחה הפוסט טראומתית מתבססות על כמה רעיונות בסיסיים:
1. ככל שהמצב מהווה איום גדול יותר ומביא לאי ודאות – כלומר יותר טראומתי – הוא יסייע לנו להזכיר לעצמנו את מה שאנחנו כן יודעים, מה שאנחנו כן יכולים ואיזה משאבים ויכולות כן יש לנו.
2. הדמיון הוא הכלי המרכזי בהתמודדות. ההרגשה שלנו קשורה באיך שנחווה את המציאות. בעת חרדה ותחושת אי ודאות, הדמיון יעבוד "שעות נוספות" וינסה לתת אפשרויות של התרחשויות על מנת להימנע מסכנה. כך נדמיין את התרחישים הגרועים ביותר לגבי העתיד והחרדה תעלה ותצוף, מכיוון שאנו מנסים לחשוב קדימה לגבי דברים שאין לנו שליטה לגביהם. זה מאוד טבעי ואנושי אך מעורר מאוד לא יעיל.
את אותו הדמיון אפשר גם לגייס לטובת המצב: ננסה לדמיין תרחיש טוב: מה אנחנו כן רוצים שיקרה? כשזה יקרה איך נרגיש? שימוש כזה בדמיון מעלה תחושות טובות, תקווה ובטחון.
ככל שישנה חשיפה יותר גבוהה לתכנים מאיימים ומעוררי חרדה שאין לנו שליטה עליהם, אנחנו נכנסים לתהליך ממלכד. המוח מנסה לשלוט בסיטואציה שאין לו עליה שליטה. המידע רק מגביר את החרדה כי הוא לא יכול להביא לקידום מעשי לפתרון הבעיה. משתחררים חומרים הורמונליים של סיפוק כאשר המידע מתחיל להגיע, ואיתו תהליך "התמכרות" למידע (סרטונים ותמונות ושידורים). זה כמובן לא מסייע בשליטה. התכנים הרעילים ממשיכים לחדור פנימה והם מגבירים את הצורך, הפחד והאימה עולים וכך גם מופיעים הסימפטומים הנפשיים והפיזיים.
אם כן, מה כן כדאי לעשות כדי לתת מקום לתחושות אבל לא לשקוע לחרדה?
1. מתייחסים למציאות הקשה מאוד שאנחנו מצויים בה: אנחנו נמצאים במלחמה מול ארגון טרור, עברנו אירועים קשים בשנה וחצי האחרונות ואנחנו עדיין בתוך האירוע. על כן, קשה לכולנו, כל אחד ברמה שבה הוא נפגש עם המציאות הזו, ויש לנו דרך ארוכה להתמודדות. הגיוני שיהיה לנו עצוב וקשה ונרצה לעצור את הרוע והקושי.
2. מתבוננים בקלפים שיש בידינו: יש לנו מדינה, חיילים, משטרה ואזרחים טובים. יש לנו משפחה/ קהילה/ חברים טובים שנמצאים לצידנו ויסייעו לנו מתי שצריך. יש לנו יכולות וכוחות להתמודדות. ונעשה כל מה שאנחנו יכולים כדי להגיע לתוצאה הטובה להחלים, להשתקם ולצמוח.
3. מעלים שליטה וויסות: שומרים על סדר יום פעיל, שכולל הכנסת פעילויות מרגיעות, משמחות, מעודדות. כגון: ספורט, מוזיקה, חברים, קריאה.
4. מפחיתים צפייה בתכנים מהרשתות: בעיקר בשעות שלפני חזרת החטופים. אלו רגעים מלאים באי וודאות, ומעלים תוכן מעורר חרדה ואימה. כדאי להיכנס לאחר הגעת החטופים בשלום לישראל. לשמור על צפייה מווסתת שאתם שולטים עליה, בעיקר עבור הנפש של ילדיכם. עם ילדים צעירים יותר אפשר לעשות גם פעילויות שיחגגו את חזרת החטופים ויבטאו את האהבה והביטחון בחיילים ובעם, למשל: הכנת ציורים וברכות יחד לחטופים, פצועים ובני משפחותיהם או התנדבות ופעילות המסייעת לנפגעים. ניתן כמובן גם להתנתק למי שמרגיש צורך, ולעסוק בפעילויות מרגיעות. צריך להיות קשובים ליכולות שלנו.
5. מסר לילדים: התייחסות לקושי, סימון המשאבים, תקווה לעתיד:
החטופים הוחזקו אצל אנשים לא טובים. אנחנו עושים כל מה שיכולים להחזיר אותם. הם כנראה עברו דברים לא קלים ולא נעימים אבל הם חוזרים למשפחות ולחברים שלהם, ויחד עם עוד רופאים ואנשים שיעזרו נעשה כל מה שאפשר לעזור להם להחלים כמה שיותר טוב. אנחנו עצובים שדברים כאלה קורים אבל שמחים שיכולים לעזור ומאמינים שאפשר להשתקם. תזכרו שאנחנו אוהבים אתכם ונהיה תמיד אתכם.
