"נקודת ההתכה" הוא אחת מארבע הסנוניות הראשונות שהוצאת "התחנה" (פיצול טרי של הוצאת שתיים) שחררה לאוויר. זו יריית פתיחה מרשימה מאוד ואחד הספרים היפים שקראתי השנה. למעשה הוא כל כך מרשים, שאי אפשר לדבר עליו בלי לדבר על שוק הספרים המשתנה. בזמן שבפוליטיקה הארצית מתנהלים דיונים אינסופיים על חילופי אליטות, בספרות המקומית קורה הדבר האמיתי. אנחנו כבר מזמן לא בעידן עוז־גרוסמן־יהושע, וגם עידן השליטה של ההוצאות הגדולות הסתיים. הוצאות בוטיק קטנות תופסות רשמית מקום בשורה הראשונה (במועמדויות לפרס ספיר השנה יש שלוש מועמדויות להוצאת פרדס, אחת להוצאת אפרסמון, אחת להוצאת קינמון ואחת להוצאת עברית), לצד ההוצאות המסורתיות שפעם סימלו אוטומטית איכות. ההוצאות הגדולות לא נעלמו, הן עדיין מוציאות ספרים נהדרים – הן פשוט לא תו התקן היחיד. "יש הרבה פנינים בהוצאות הפרטיות" זו כבר לא קלישאה יומרנית, אלא אמת פשוטה. מבחינת מעמד בעולם, מסיבות פוליטיות זו לא שעתה היפה של היצירה הישראלית. עד שהגלגל יתהפך בחזרה, מנחם ומשמח לדעת שהספרות שלנו חיה ומתפתחת, וממשיכה להמציא את עצמה מחדש.
סיפור המסגרת של הנובלה הזו פשוט לכאורה: זוג בורגני ממרכז הארץ רוכש את דירת חלומותיו. הם כבר לא מאוד צעירים, הם חסכו הרבה לקראת הרגע הזה, והבית שרכשו ושיפצו לטעמם הוא הסוף הטוב שחתרו אליו. הספר נפתח בנקודת הקריסה של הסוף הטוב הזה: מישהו שכח לעשות משהו, והתוצאה היא נזק בלתי הפיך לבית. מי שכח מה ולמה? מכאן העלילה יוצאת אל חקירה חיצונית מדוקדקת, שהיא כמובן חקירה פנימית.
לכאורה אין שום חידוש במטפורת הבית. לא מצד המטפורה עצמה, ולא מצד הנושא. סיפור הבורגנות הישראלית הרי כבר פורק והורכב מחדש אינספור פעמים ביצירה הישראלית. מי שהיה כאן בניינטיז ובתחילת שנות האלפיים זוכר את גל הספרים, הסרטים והסדרות על התא המשפחתי התל־אביבי. שתי דוגמאות מייצגות: "הבורגנים" ו"שבתות וחגים". ליצירות הללו היו טון ונושא אחידים: מלנכוליית חייהם של זוגות, משבריהם ובדידותם הקיומית. והן דיברו אל אותו קהל ספציפי שרוב היצירה הישראלית כוונה אליו באותה תקופה: חילונים בורגנים בתל־אביב. אבל התקופה, כאמור, השתנתה. בהדרגה הצטרפו לסיפור הישראלי סיפורים חדשים. בעשורים האחרונים קראנו על משברי זוגיות בפריפריה, משברי זוגיות של דתיים־לאומיים, משברי זוגיות של אימהות (הזדמנות להמליץ על "החדר הדרומי" היפה של אדווה בולה). היה נראה שפשוט התפצלנו, שכל אחד יספר סיפור על זוגיות כושלת מהזווית הייחודית שבחר.
כאן יש פיצוח מסוג אחר. לא של ייצוג מקורי נוסף, אלא של הנושא עצמו. באופן שנחשב היום מקורי ואפילו חתרני, גיבורי הספר הם זוג שמרוצה מהבחירה שלו, בזוגיות בכלל ובזוגיות הספציפית שלהם בפרט. הם אוהבים זה את זו ולא מתחרטים שהתחתנו. הבעיה שלהם היא לא זוגיות כושלת, אלא זוגיות מותכת. אם בשיר העדין והיפה של זלדה "שלומי קשור בחוט אל שלומך", הספר הזה הוא סיפורה של פקעת צמר.
והיו לבשר אחד
הצורה היא חלק מהתוכן, והסיפור מסופר בגוף ראשון רבים. אחרי תיאור רגע הקריסה, חוזרים לנקודת ההתחלה: שני צעירים נפגשים ומתאהבים. הקשר מאופיין בתחושת סימביוזה כבר מתחילתו, וההתאחדות הרשמית לא מאחרת להגיע. הם מתחתנים ומסתערים על מרוץ החיים. באופן מרענן הם לא מקוננים על אפיקי חיים שלא נבחרו או מחכים לישועה מסוג כלשהו, וגם לא חולמים על חיים אחרים. להפך, הם חולמים להמשיך ולשפר את החיים שיש להם ונהנים מהחתירה למטרה. תהליך ההגדרה העצמית שלהם הולך ומתאחד, עד שהם מדברים ב"אנחנו", וכבר לא בטוחים איזה זיכרון ילדות שייך למי, וממילא זה לא משנה.
כיוון התנועה הוא קדימה, וההישגים הולכים ונצברים: הקריירה הנכונה, מספר הילדים הנכון, האישיות הנכונה. הם מלטשים נכסים משותפים – פיזיים, רוחניים וסימבוליים: תכונות אישיות, חברים, טיולים, טעם תרבותי. כל הדברים שלכאורה נועדו להעשיר את נפשנו, ובפועל משמשים לא פעם כתעודת זהות. אחרי שנים של טיפוח ההגדרה העצמית, סוף סוף מגיע הרגע. הילדים גדולים מספיק, הנכסים שווים מספיק, והם בונים את הבית הנכון שיכיל ויציג לראווה את האנשים שהם. מבנה הבית הוא כמובן מבנה הזוגיות (המקום שהילדים שבגרו מקבלים, למשל, הופך לקטן יותר ומוקפד פחות מהמקום שמקבל הזוג עצמו).
אבל הסיפור, כאמור, מתחיל בנקודת הקריסה. לא הרבה אחרי שהבית הנכסף מושג, מישהו עשה טעות שגורמת לגג לדלוף, ודליפת הגג מעמידה בסכנה את הבית כולו. לכאורה מטפורה בסיסית על בתים ונזק. אבל היא עובדת מצוין, משתי סיבות: הראשונה היא השפה. הכתיבה בגוף רבים היא לא רק גימיק. היא נכנסת ישר ללב, וגורמת לעלילה פשוטה להפוך לסיפור בלשי, כשהמסַפר הכפול הוא גם כל־יודע וגם אבוד באפלה. השנייה היא הסיבה להתפרקות הבית.
אין בספר הזה שום דבר שאתם לא מכירים מהחיים, ובכל זאת, ואף שמדובר בנובלה קצרה ופיוטית, הוא מותח עד כדי כך שחשיפת הסוף שלו נדמית שגויה. נציין, לכן, רק את זה: שעמום או ניהול רומן הם האיומים המרכזיים על זוגיות לא יציבה. לאהבה הטובה יש אויבים אחרים, מרים לא פחות. ואולי צריך לדבר גם כאן על חילופי אליטות. במשך שנים ארוכות, בארץ ובעולם, הסיפורים שנחשבו עסיסיים נעו בין אהבה נכזבת לבגידה. אנשים שסתם נמצאים בזוגיות טובה היו המגזר המשעמם שאין מה לומר עליו, זה שקורא סיפורים של אחרים. עכשיו הגיע תור הזוגות הלא אומללים לקבל את מרכז הבמה. ובניגוד לטענה המקובלת, כל המשפחות המאושרות לגמרי לא דומות זו לזו. גם לנשים שלא מתלבטות בין הבעל למאהב יש בעיות. אפשר, למשל, לדבר על נקודת ההתכה, שהאיום המרכזי עליה הוא האינות.
חוגגים זהות בהפגנות
הסוגיה היא מיקום. בנוסף לרצון המרענן של הזוג לצבור נקודות במשחק המכונה חיים (רצון שהספר נמנע בתבונה מלהפוך לחטא מגונה), יש להם רצון להיטמע מצד אחד אבל לבלוט מצד שני. להתאחד, אבל להישאר ייחודיים. הרצון הזה מאפיין את מערכת היחסים ומוּתק אל מערכת היחסים שלהם עם העיר: הם לא חולמים לעזוב אותה, והם רוצים להיות המצטיינים שבה. בדירת החלומות שלהם יש ייצוג פיזי־סימבולי של השגת ההתקדמות, לא באמצעות התעשרות אגדית אלא בעבודה קשה, מבוססת כישורים בשילוב בחירות נבונות. ככה הזוג אוהב את תעודות ההצטיינות שלו.
וכאן כדאי לעצור ולומר משהו על המיקום הסוציולוגי והגיאוגרפי: זה סיפור תל־אביבי לחלוטין, שנע על ציר קפלן וכמה רחובות בתל־אביב. למשמע התיאור הזה אפשר בטעות לדמיין אוטומטית את פסקול הספר: שיר מתקופת הציונות הישנה בגרסה צינית ועצובה. אבל אנחנו בסיפור אחר. הקשר אל העיר הוא קשר של אהבה ושייכות, והחיבור העז והספציפי של הזוג לעיר יכול להתקיים, באותם קווי מתאר, גם אצל זוג ירושלמי או זוג מתנחלים. כשמסתכלים מספיק לעומק, הליבה של כולם דומה.
למשל, השתתפות בהפגנות. כמו אנשים ערכיים ומחוברים לסביבתם, בני הזוג הולכים להפגנות הנכונות. כולנו הולכים להפגנות הנכונות, מי ברגל מי בלב. כולנו מאמינים בטוב וחוששים מהאיום הגדול והנורא. אבל האם אנחנו באמת באמת מאמינים שאירוע פוליטי כזה או אחר יסכן אותנו, עד כדי כך שלא נוכל להינצל? או שכמו שגיבורי הספר מודים בכנות, במקביל להיותנו לוחמי צדק, שוחרי טוב ויראי רע, אנחנו גם חוגגים את זהותנו וערכינו, ומלבים רגשות כמו בסרט דרמה מזכך? ההתבוננות המפוכחת הזו נכונה לתל־אביב כמו שהיא נכונה לירושלים.
מעניין ולא מפתיע לגלות שהסופרת גדלה בבית דתי בירושלים, ואחרי נישואיה גרה במרכז (ממש כמו שלא מפתיע לגלות שמדובר בפסיכולוגית שנשואה לפסיכולוג, כפי שמעידה המודעות הזוגית לענייני אגו ותחרות וכוחות מניעים). הכללים אולי משתנים במעבר בין תל־אביב לירושלים או בין העיר לכפר, אבל הסיפור הבסיסי נשאר זהה: אנחנו מוגדרים באמצעות הדברים שהחלטנו שחשובים לנו. ואם הדבר שהכי חשוב לנו בעולם זה הברית שכוננו עם אדם אחד ומקיפה חיים שלמים, ואם לא פיצלנו את עצמנו לחיים נוחים במקום אחד והתרחשות נפשית במקום אחר, אנחנו חיים בטון המדויק של הספר הזה: הפסקול שירחף מעלינו תמיד לא יהיה שיר מלנכולי, אלא מוזיקה של סרט אימה. כשיש לנו מה שרצינו, אנחנו רוצים ממנו עוד. וברגע אחד הגג יכול להתחיל לדלוף ולקרוס לנו על הראש, ואין לנו שום אלטרנטיבה.
סימביוזה בסכנה
למה, בעצם, כל כך מעט ספרים מדברים על זוגיות טובה? אפשר לטעון שסיפור טוב מחפש קונפליקט קשיח, אבל לפחות בישראל יש הסבר נוסף: אנחנו מדינה זוגית ומשפחתית מאוד. זה ניכר באחוזי הפריון הרשמיים ובכבישים הריקים בערבי חג, וגם בכל מה שאין אצלנו. נשים אל־הוריות, למשל, הן תופעה חדשה, וגברים שלא רוצים להקים משפחה הם עדיין התל־אביבים האלה שכולנו יודעים בלב שבסוף יתבגרו או יתחרטו. חיי זוגיות ומשפחה הם האפשרות האוטומטית, ופירוק שלהם הוא התשליל שלה. יש משהו שמרני בבריחה אל סיפורי בגידות ואכזבות, שמחלקת את סיפור הזוגיות לדיכוטומיה: או שניקלע לבעיות בתחומי הנאמנות הפיזית או הנפשית, או שנחיה באושר ועושר ונקודת הכובד של הבעיות שלנו תהיה במקום אחר.
כאן יש הנכחה מחדש של מה שכבר ידענו: יש הרבה אמת ואושר בברית זוגית טובה. כן, כזו משעממת, עם אדם אחד לכל החיים. והברית הזו מגיעה עם מחיר של אובדן עצמי, שהוא לא בהכרח ויתור מקומם ובכל זאת מותר להתאבל עליו, ובעיקר קשה להתעלם מהסכנות שבו. המשמעות של הגדרה עצמית משותפת היא חוסר יכולת להיות מוגדר לבד, שכל האשמה של האחר היא גם האשמה עצמית, שרצון לניצחון בתוך הזוגיות הוא אוטומטית סוג של בגידה בסיפור המשותף. והמשמעות של להיות זוג היא גם לחיות בסיכון כפול.
הסיכון קיים ממילא, ובלי להרוס את סוף הספר אפשר לציין שברוב המקרים הוא אפילו בלתי נמנע. זאת יותר שאלה של מתי ואיך, וכאן מתבקש לומר כמה מילים על נקודת ההתכה של זוגיות עם אקטואליה: חלק גדול מההנאה מהספר הזה היא החזרה אל נושאים אישיים מאוד, כמו חברים ואהבות והתנהלות במרחב האישי. המלחמה המתמשכת מיסכה את כל אלו, ולקח זמן לעצב מחדש את העולם התרבותי במקביל למציאות. אבל למרות שזה סיפור אישי ולא פוליטי, אי אפשר לומר שהוא מנותק מהמצב. כי זה הרי בדיוק המצב.
בלתי אפשרי לקרוא על זוגיות סימביוטית בסכנה, בלי לחשוב על כל התאים המשפחתיים הפשוטים והאוהבים שנחרבו השנה. הפרה קולקטיבית של ברית, עם אלפי שיקופים. שני אנשים חולמים יחד על משפחה גדולה, ופתאום הוא יוצא למילואים של שנה שלמה, והיא קורסת עם לטפל בחלום לבד. שני אנשים תופרים יחד חיים משותפים, הנסיבות מורידות מט על אחד מהם והשני נותר מרוקן. זוג מתחתן על דעת כל הדברים שיעשו יחד בעתיד, ופתאום התקרה מתמוטטת. מה עושים עכשיו? אולי מקווים שגם נקודת הכובד בסיפור הקולקטיבי תשתנה. פחות סיפורי קצה דרמטיים ויותר מבט פנימה. שיהיה פנוי, כמו הספר היפה הזה, לנתח בעדינות את נימי ומחירי האהבה.
