לא רבים מפרסמים ספר בגיל 86, ובכל זאת, בספטמבר האחרון ראה אור ״הדים מהמרתף של הקונטרבס״, ספר השירה ה־12 של יוסי יזרעאלי. אף שהמחבר התפרסם בעיקר כבימאי וכמחזאי, על גב הכריכה מופיעה "הבהרה": ״יוסי יזרעאלי אינו איש תיאטרון שגם כותב שירה, אם כי משורר שגם יוצר בתיאטרון״. הצהרה מסקרנת: מדוע נדרש ביסוס ההיררכיה בין שני תחומי חייו של הכותב? אם להיענות לדחף ה״דווקא״, בהחלט ניתן לקרוא את הספר הזה כטקסט תיאטרלי. הוא אכן מכיל תפאורה ברורה, ודמות דובר מוחשית מאוד שמגישה אל הקהל את מה שניתן לכנות כמונולוג מחולק.
סגנון הכתיבה שהמחבר מציג פרוזאי במובהק, ולא רק באורך השורות (הארוכות), אלא גם במטען השירים, שנשענים על הסיפור יותר מאשר על אמצעים אמנותיים. בניגוד לספרי שירה רבים שהם מעין אנתולוגיה פרטית, אוסף אקלקטי של שירי המשורר שנבנה לאורך זמן, השירים כאן הם חלק מקבצים תמטיים שמספרים סיפור משותף, מכילים מוטיבים מתמשכים ורפרנסים פנימיים. רבים מהם, אם יעמדו בפני עצמם, יאבדו חלק ממשקלם.
השער הראשון בספר, ״כלומר ירושלים״, מתאר את העיר והגעגועים העולים ממנה וכבש את ליבי כירושלמית וכמתגעגעת. השני והמרכזי, ״הדים מהמרתף של הקונטרבס״, נוגע במגע עדין במגוון נושאים מורכבים: בית, עצב, הגיל המבוגר ועוד. התפאורה שמצטיירת ממנו ספוגה באסתטיקה אורבנית, עם תיאורים נהדרים כמו ״הזהירות שבה ציפור ניזונה מפירורי הכריך״, ״הצל מנגב את המדרכה״, או ״מחשבה מאתמול/ מצפה לתשובה. מה שמחייב/ ספסל״. השער השלישי, ״תיאטרון״, מביא רגעי מחשבה מעבודתו של המחבר בתחום, כמו ״במאי יום לפני הבכורה״. אל תחמיצו את המחזור הסוגר, ״חמישה חלומות תיאטרון״ – סוריאליזם במיטבו והצצה אל הנפש הכותבת ואל אחורי הקלעים בה בעת.
במובנים רבים, הספר עוסק בעיקר בהתבוננות של האדם בעצמו. הכתיבה רוויה בעבודת רפלקסיה וחשיבת מטא. ירושלים של יזרעאלי ״מוטרדת שמא הסיפור שלה מוגזם״. היא מודעת לחורבנה, וגם טרם בואו היא חיה בתוכו. גם השירים מודעים לעצמם, ומכילים הוראות בימוי פנימיות בתוך הטקסט. ואף הדובר, כמובן, סוחב את מודעותו העצמית כמו אזיק רגל. השירים מתארים גם את מחיר ההתבוננות פנימה, שיכולה לבוא על חשבון המבט אל העולם. ״האד המכסה את חלון החורף/ פוטר אותו/ מכל מה שבחוץ״. אף שהעיסוק העצמי בעיסוק עצמי עלול לייצר תחושה מעגלית או מעייפת, העבודה שעושה המחבר עם הנושא מרתקת, קולחת ומעוררת מחשבה.
לטעמי, הספר יכול היה להיתרם מעבודה מחושבת יותר על רובד החריזה והצליל, וכן להתנער מצירופים בנאליים כמו ״שטח ההפקר של הנצח״ או תיאורו של אפלפלד כ״שותק את השואה״. אבל אלה הערות שוליות לעומת האיכות הפואטית של הטקסט. השפה התודעתית של יזרעאלי קולעת ונבונה, הקריאה בספר מתגלגלת, והריתמוס של השירים ממכר.
בְּאַחֲרִית הַיָּמִים לֹא צָרִיךְ לְסַדֵּר אֶת הַמִּטָּה. וְעוֹד/ דְּבָרִים שֶׁכְּבָר לֹא. הַמִּלִּים הַצְּפוּיוֹת לְהֶמְשֵׁךְ הַשִּׁיר הַזֶּה הֵן/ 'וְעַד אָז', כְּאִלּוּ יֵשׁ תָּכְנִית. אֵין. יֵשׁ אַקְרַאי/ שֶׁל כָּל מִינֵי עַכְשָׁוִים. כְּמוֹ תִּקּוּן שֶׁל מַדְחָן מְקֻלְקָל. כְּלוֹמַר/ לִפְתֹּחַ אֶת סְתִימַת הַזְּמַן כָּךְ שֶׁאֶפְשָׁר לְמַלֵּא אוֹתוֹ/ בְּשָׁעוֹת נוֹסָפוֹת/ וְכָךְ לְהָאֵט אֶת הַסְּפִירָה לְאָחוֹר.
