לא מעט סופרים גדולים, וגם פחות גדולים, בחרו להקדיש ספר לנושא הכתיבה. אלו בדרך כלל מדריכי כתיבה למיניהם, או "כיצד תהפכו לסופרים". לא פעם משולבים בהם רגעי התבוננות נדירים על מעשה הכתיבה ומשמעותו כפעולה מנותקת מהאגו ובעלת משמעות בעולם.
עם זאת, כשסופר כותב על כתיבתו או על היותו סופר, זה בדרך כלל אומר שלא היו לו רעיונות יצירתיים טובים יותר, שהוא לא מצא מה לכתוב או שנכנע ללחץ מתון מצד המו"ל שלו. פול אוסטר האמריקני, למשל, בשלב מסוים בקריירה – ולא משנה אם כתב ממואר רב־כרכים על היותו סופר, או רומן בדיוני – התקשה להרפות מהסוגיה, וכמו לא יכול היה להימנע מלתאר כמעט בכל ספר את ייסורי הכותב, יחסיו עם מכונות כתיבה ומחברות, טקסיותה של הכתיבה, מלאותה, ריקנותה, זוהרה, דמות הסופר שלו או האני הכותב שלו. בדיעבד ובאופן לא מפתיע, מכל העיסוק האובססיבי הזה לא יצאו תובנות מפתיעות או מעוררות מחשבה.
"סופר כמקצוע" של הרוקי מורקמי בנוי מעט אחרת. זהו אוסף מאמרים בנושא כתיבה, שבשלב מסוים הוחלט לקבצם לכדי אסופה. כלומר, הם נכתבו תוך כדי כתיבת הרומנים של מורקמי, ולא הייתה תוכנית מוסדרת מראש לייצר מדריך כזה או אחר לכותב המתחיל.
מנוכר עד רובוטי
למעשה, כבר בפתח הדבר מורקמי לא מבטיח דבר (ולכן גם לא מקיים). הוא מצהיר שבסך הכול רצה לכתוב בצורה קונקרטית ומעשית על הדרך שעבר ככותב, ואת המחשבות שהצטברו אצלו. זה הכול. "למען האמת, אני תוהה אם הספר הזה עשוי לשמש מדריך או מבוא לסופר בתחילת דרכו", כותב מורקמי, כדי שחלילה לא נפתח ציפיות. ואם בשלב זה עוד תהינו מה בכל זאת מצפה בהמשך, הוא גם מדגיש כי "דבר אחד שחשוב שתבינו הוא שאני, למעשה, אדם רגיל ביותר". הוא די צודק, לכאורה, למרות שאין דבר כזה אדם "רגיל". כל נפש היא ייחודית וחד־פעמית, גם אם האדם שנושא אותה לא מודע לכך או מתכחש בכוח.
יתרה מזאת, הוא אף מצהיר שהייתה לו ילדות רגילה עם הורים חביבים, בלי שום בעיות מיוחדות. מחד, אפשר להאמין לו שכך הוא תופס כיום את ילדותו, נוכח האופן שבו משתקף אופיו – מנוכר עד כדי כמעט רובוטי; מאידך, אי אפשר שלא להטיל ספק בהצהרה זו. הרי מי לא חווה, גם אם לא טראומות, אי־אילו צלקות או מצוקות בילדות או בנערות. למי לא נסדק הלב לפחות פעם אחת, ומי לא נושא איזה מטען כלשהו הקשור להוריו. אחרת לא היינו הופכים לאנשים בוגרים ומתפקדים. מורקמי באמת רוצה לומר לנו שלא היו לו שום חוויות מכוננות ומעצבות?
בכך, אבל גם במובנים נוספים, מורקמי הסופר מזכיר מאוד חלק גדול מדמויותיו הגבריות הבדיוניות, שחיות חיים רגילים למדי, לא סובלות או נהנות יתר על המידה, ולא כל כך ברור מה השאיפות שלהן בחיים, אם יש להן בכלל. לרוב הן רק רוצות לחיות בנוחות, בלי טרדות. נדיר שיוצא לגיבוריו מהפה משפט מפתיע, או שהם מציגים התנהגות לא צפויה. גיבורי ספריו בעיקר מתבוננים בעולם ומעניקים תחושה שלאירועים המתרחשים בחייהם אין יותר מדי השפעה עליהם או משמעות עבורם, הם כמעט שרירותיים. הכוח והקסם של ספריו הטובים ביותר נובעים בדרך כלל מהעלילה, מהבלתי צפוי, מהאנומלי, מהעולם המיוחד שהוא מייצר. במילים אחרות, אם מנתקים את הדמויות מההקשר של אותו עולם, הן לרוב די משעממות (מורקמי היה מכנה אותן "רגילות").
בהקשר של ספר זה, יש בכך גם צד חיובי. מורקמי מתייחס לכתיבה, בעיקר לכתיבת רומן, כאל מעשה כמעט אלמנטרי. הרי רוב האנשים בעלי ההשכלה יודעים לכתוב. לכן, הוא מקיש, אם ירצו גם יוכלו לכתוב רומן. כפי שכל אדם בעל שתי רגליים יכול לרוץ ואף להתחרות עם רצים אחרים שכמותו, וכפי שאדם מסוגל להכין לעצמו ארוחה טעימה מבלי להיות שף.
למעשה, הוא מעקר לחלוטין מן הכתיבה את המהות האמנותית שלה. כתיבה לדידו היא יותר כמו נגרות, על גבול הפקידותי. אין בה שמץ רומנטיות. הוא אף מחדד זאת: "ברגע שלא תראה בעצמך אמן, תחוש הקלה עצומה. על סופר לראות בעצמו אדם חופשי שעושה את מה שהוא אוהב, בעת ובאופן שירצה". הוא מנטרל גם כל עיסוק ברגש או במשמעות, בסבל או במצבי רוח אלמנטריים. הם כמעט "לא קשורים" לחוויית הכתיבה ולחייו. אם הם אכן קיימים בעולמו, הם כנראה מעין טרדות קטנות, כמו זבובים שצריך לסלק.
הרפובליקה הספרותית כקן נחשים
מורקמי מעיד על עצמו שמעולם לא חלם להיות סופר, אם כי תמיד חיבב ספרים. איכשהו, לטענתו, היה לו מזל. כמו דמויותיו, הוא נקלע לסיטואציה במקרה, אבל אין לו תלונות. אדם צריך לעשות משהו בחייו. עם זאת, ברגע שנקודת המוצא היא הנמכה מקסימלית – שהיא בריאה מאוד עבור כותבים בראשית דרכם – לא יכולות לנבוע ממנה תובנות רבות ערך. מורקמי חש צורך לעודד את קוראיו, אבל יוצא שברוב המקרים הוא כותב בעיקר מנטרות אימון אישי. למשל, "אם אתה נמצא עכשיו בצרה ומתמודד עם מחשבות קשות, אני פונה אליך: אמנם קשה לך עכשיו, אבל המצב הזה עשוי להניב לך פירות בעתיד". או: "הדבר החשוב ביותר הוא לעולם לא לאבד את השאיפה הבריאה שלכם. זו נקודת המפתח". וגם: "הסתכל סביבך בתשומת לב. העולם אולי נראה משעמם, אבל הוא מלא פנינים מרתקות ומסתוריות".
ואם כל זה נשמע בנאלי, בעמ' 113 למשל הוא כותב כך: "עליך להבין איך רומן נוצר מהיסודות. זה מובן מאליו, כמו לומר שכדי להכין חביתה צריך ראשית לשבור את הביצים". עזבו רגישות שפתית מינימלית לקלישאות, הוא בעיקר לא מסביר כאן מהם באמת היסודות. כמו אומר לקוראים: תתחילו, תנסו. מקסימום אם לא תצליחו, תעשו דברים אחרים. זה כל הסיפור. אין שום סוד. אולי אין שום סיפור.
אם יש בספר מטאפורות קשוחות יותר, כמו "הרומן הוא בבחינת זירת היאבקות חופשית, שכל אדם יכול להיכנס אליה אם ירצה בכך", הן נגזרת של אגו פגוע. למרות המזל הרב שפקד אותו, מורקמי לא שוכח את אלו שביקרו אותו ולא ראו בו סופר רציני, גם לפני עשרות שנים, ומתאר את הרפובליקה הספרותית היפנית כקן נחשים. לכן רצונו התמידי הוא להתבודד, לשמור על איזון ושיגרה, להיות מרוחק.
יש לציין שבניגוד ללא מעט ספרים מסוגה זו, הנרקיסיזם כאן לא גולש על גדותיו. אם כי יש שני מאמרים, "על פרסים ספרותיים" ו"היציאה אל מחוץ ליפן – טריטוריה חדשה", שעוסקים בקריירה שלו והם די מיותרים ולא נותנים לקורא שום ערך מוסף.
אריסטו ואורוול מאחוריך
הספר עשוי בהחלט להיות שימושי (שטחי, ובכל זאת הכרחי) ואף יעיל עבור מי שחושב לכתוב רומן, והוא יכול להעביר לו את המסר כי הדבר אפשרי (בין אם זה נכון ובין אם לא). יש מדריכי כתיבה אחרים למתחילים שעוסקים באמת ב"יסודות הרומן", ומציגים אי אילו מודלים הכוללים מושגים ידועים כמו אקספוזיציה, שבר, קונפליקט, תהליך, פתרון, קתרזיס וכדומה. הם יכולים להיות קריאה המשכית הגיונית.
למעשה, רוב מדריכי הכתיבה הנחשבים איכותיים ופופולריים לא נכתבו בהכרח בידי סופרים מוכרים. עם זאת, יש כמה ספרים על כתיבה, כמו של סטיבן קינג, ריינר מריה רילקה, אורסולה לה גוון, אליזבת גילברט, מרגרט אטווד ועוד, שנחשבים איכותיים, הודות לגישה הרעננה וכנראה גם ליעילות שלהם עבור הקוראים.
עבור מי שמעוניינים להבין את הוויית כתיבת הרומן לא רק כמפרט טכני אלא מהצד האומנותי, המאתגר, אותו צד שדומה כי כלל לא קיים בעולמו של מורקמי – מומלץ להמשיך ל"פואטיקה" של אריסטו. הוא נכתב בשנת 335 לפסה"נ, אבל עדיין טומן בחובו המון ערך מוסף, כולל המלצות מעשיות. אופציה ראויה נוספת היא המאמר של ג'ורג' אורוול "מדוע אני כותב" מ־1946 (ראה אור יחד עם מאמרים נוספים בתרגום אפרים ברוידא, בהוצאת עם עובד).
"ידעתי שיש לי כישרון למילים ויכולת להתמודד עם עובדות לא נעימות, וחשתי שזה יוצר מעין עולם פרטי שבו אני מסוגל להיפרע על כישלוני בחיי היום יום", כותב אורוול על ילדותו, ומצליח לומר במשפט אחד את מה שמורקמי לא ניסה ומן הסתם לא היה מצליח לומר בספר שלם. אורכו של המאמר, אגב, חמישה עמודים.
