בשנה החולפת הוכרע במשפחתי ויכוח רב־שנים בין שני מחנות – ה"למדנים" וה"סדנאים". במשך שנים רבות נהגנו, אשתי ואנוכי, לקיים בליל הסדר סדנאות המאפשרות למשתתפים המבוגרים והצעירים לקיים את מצוות סיפור יציאת מצרים בהידור, על פי הנחיית חז"ל ש"חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". כך, בשנה אחת ביקשנו מהמשתתפים לארח כביכול לסעודת החג משפחה מיוצאי מצרים שתספר על חוויותיה, בשנים אחרות העברנו משקפת שמאפשרת להביט אל תוך בתי המצרים ולספר את הקורות שם, או ביקשנו להפליג בדמיון הזמן ולראיין את אחד מענקי הרוח של העם היהודי על אודות משמעות ניסי יציאת מצרים בעבורו. היה נפלא.
כשגדלו הילדים החל המרד; המחנה הלמדני ביקש לחשוב מחדש על המתווה ולהחליף את ערב הסדנאות בסגנון אחר. נערכה אסיפה משפחתית והתקיימה הצבעה. ברוב מוחץ הוחלט לחזור למתווה המסורתי – "וורטים" ודברי תורה על סדר ההגדה, תחת הסדנאות. בניסיון להגן על עמדתי, שאלתי את המתנגדים (במלעיל) האם הם זוכרים את אחד מדברי התורה שנאמרו במהלך השנים? השתיקה דיברה בעד עצמה. הוספתי ושאלתי: האם יש מכם מי שזוכר את אחד הסיפורים שסופרו במהלך הסדנאות? החיוכים והזיכרונות לא פסקו. "אתם רואים", הזדקפתי במושבי, "אין תחליף לסיפור". הטענה לא הועילה, וה"סדר" שב על כנו.
הספר "כמעשה הספיר" עוסק בכוחם המיוחד של הסיפורים החסידיים, סיפורים על צדיקים ובעיקר סיפורים שסיפרו צדיקים חסידיים. "המקום המרכזי שתפסה הצורה הסיפורית בתנועת החסידות הוא תופעה ייחודית שאין לה אח ורע בהיסטוריה היהודית", כותבת המחברת, רעות ברוש. הספר שלפנינו מקַבץ 24 סיפורים שסופרו בידי צדיקים חסידיים, ומגיש לנו שרשרת פנינים שרובם לא נדונו במחקר. חשוב לציין שייחודו של ספר זה אינו בעצם איסוף הסיפורים, אלא בתמה המרכזית המארגנת אותו – הסיפור כמעשה חינוכי.
בין התגלות לדיאלוג
הספר מצביע על יחסים שנרקמים בין הצדיק והחסיד באמצעות הסיפור. כוחו של הסיפור אינו רק בתוכן שלו ובסגנון המיוחד שבו מועבר המסר, אלא במערכת היחסים שהוא מכונן בין הרבי והחסיד ובסוג הקשר שנוצר. הסיפור יכול לשמש כאמצעי מפגש ראשוני שמכונן קשר, בכוחו לשקף תמונת מראה לשומע, להעניק תרופה ומרפא לשרוי במצוקה ועוד. ברוש מסווגת את הסיפורים לשישה סוגים.
הבחירה של הצדיקים החסידיים להעביר מסרים על ידי סיפור, היא בחירה שמשפיעה על התוכן ומעצבת אותו. חוקר החסידות יואב אלשטיין טוען כי יצירת הסוגה של הסיפור החסידי כעומדת בפני עצמה קשורה בקשר עמוק לחידוש הרוחני ולתחייה הדתית שהחסידות נשאה עימה, וכי היא "הייתה זקוקה למדיום חדש שיבטא את חדשנותה. השילוב של האידאה והנרטיבה היה בליבתה של התחדשות זו".
נוסף לכך, השימוש בסיפור מקפל בתוכו את הרוח החסידית המיוחדת שמאגדת בתוכה תנועה בו־זמנית על שני צירים, האנכי והאופקי. בלשונה של חוקרת הקבלה והחסידות פרופ' חביבה פדיה – התגלות ודיאלוג. הסיפור מכונן קשר וזיקה חיה בין הרבי ותלמידיו, ובו בזמן יוצר מרחב פתוח הפונה לשמיים.
הולך על חבל דק
אבקש לשתף בסיפור עסיסי אחד מתוך הספר, המופיע תחת הקטגוריה "סיפור כמענה לשאלה". השואלים בסיפור הם תלמידיו של ר' ישראל מרוז'ין, שביקשו ממנו הדרכה והכוונה בעבודת ה'. ברוש משתמשת בכלים ספרותיים והיסטוריים ומחלצת מן הסיפור תובנות רוחניות כלליות והיבטים ביוגרפיים הנוגעים לאישיותו ודרכו של הרוז'ינאי. מקוצר היריעה אסתפק בתובנה אחת.
פעם אחת ישבו חסידים בשבת אחים ובא אליהם הרב הצדיק מרן מרוזין ומקטרתו בידו, ושאלו אותו החסידים 'רבנו, הלא תגיד לנו איזה דרך לעבודת ה'?', ענה הרב בלשון תימא: 'איך וויס' [אני יודע?], ובתוך כך סיפר להם מעשה שהיה. שני רעים אהובים שנתחייבו ראשם למלכות, והנה אף שהמלך רצה לעשות להם טובה גדולה, אכן מלך במשפט יעמיד ארץ ולא היה יכול לישא פנים כנגד בני המדינה. ויצא הפסק שימשכו חבל ארוך על הנהר ואם יצליחו לעבור עליו יישארו בחיים. והיה אחד מהם הראשון ועבר בשלום את הנהר על החבל. וחברו השני עמד מרחוק וצעק אליו: 'רעי אהובי הגד נא לי איך עברת את החבל במקום סכנה כזה ואדע גם אנכי איך לעבור'. השיב לו: 'איך וייס גאר ניט' [איני יודע דבר], רק זאת, כשהלכתי על החבל אם הייתי נוטה לצד אחד נטיתי אני לצד אחר'.
מבעד לתובנות הרבות שמעלה ברוש מהסיפור, אצביע על תובנה מרכזית אחת שמאפיינת את דרכה של חסידות רוז'ין – המתינות. הצדיק אינו מתיימר לדעת יותר מחסידיו מהי הדרך והתכלית, והוא נוהג בזהירות ובמתינות בהתנהלותו. נוסף על כך, עצם השימוש בסיפור כמענה לשאלה, כמו גם הפרטים החשובים בו, מבליעים בדרכים שונות את ענוותנותו של הרבי והסולידריות שהוא מביע עם חסידיו, נוכח אי־הידיעה הבהירה כיצד ללכת בדרך ה'.
סירת נייר או עלה כותרת
הספר עטוף בפרקי מבוא ואחרית דבר תיאורטיים אך נגישים, הממצים את הנדרש להבנת התמה הכוללת. במבוא מפורטים הערכים החשובים של החידוש החסידי והשימוש בסוגה הסיפורית. בין השאר נדון מקומו של הרבי כפרפורמר – אמן, יוצר ומבצע. הפרק האחרון מוקדש לסקירה מעניינת של שלוש גישות העוסקות בקשר בין הפילוסופיה של החינוך והשימוש בסיפורת חסידית (הגישה הדיאלוגית, הנרטיבית והאמנותית). זה לצד זה מופיעים בו לוינס, פאלמר, השל ואליוט אייזנר.
עבור מי שעוסקים בחינוך, כמוני, פרק זה הוא מעין תמונת־מראה מעניינת ופורייה שמסבה את תשומת הלב לשאלה מה מתרחש בחדר ובכיתה בעת העברת השיעור, והאם התכנים והמסרים מוגשים במדיום הנכון והראוי להם. ובעיקר מה נותר מכל זה, בקשר שבין ליבו של המורה וליבו של התלמיד. היה מקום, לטעמי, להוסיף מפתח של סיפורים (ולא רק מפתח נושאים כללי) על פי שמות הצדיקים (כמעשהו של מרטין בובר ב"אור הגנוז"), או לפי נושאים (כמו בספרו של זאב קיציס, "50 קריאות בסיפורי חסידים", כנרת 2017). כך יוכל המורה־המחנך העתידי להיטיב את המעשה החינוכי שלו.
אסיים בציטוט יקר שמובא בספר מאת הפילוסוף ומבקר התרבות היהודי־גרמני מראשית המאה העשרים, וולטר בנימין. הוא מבחין בין שני סוגים של משלים (לענייננו, שני סוגי סיפורים) – אלו הדומים לסירת נייר, ואלו הדומים לעלי כותרת של פרח. הראשון נפתח ולא נותר ממנו דבר, ואילו השני נותר בסודו הכמוס אף לאחר שנראו כל עלי הכותרת. "כוחו של הסיפור שהוא אינו מבזבז את עצמו, הוא שומר על כוחו וגם כעבור זמן רב הוא מסוגל להיפתח. אמנות הסיפור היא תמיד האמנות לספרו הלאה, וזו אובדת כאשר אין זוכרים אותו עוד". ספרה של ברוש, כמו ניצנו של הפרח וכמו סיפור טוב, ימשיך להיפתח ולהנות את כל הקורא בו.
