היום לפני 5 שנים – ה-26 בינואר 2020 – נהרג קובי בראיינט בתאונת מסוק יחד עם בתו ג'יאנה. מותו הטראגי של אגדת הכדורסל ואחד הספורטאים הנערצים בהיסטוריה, טלטל את עולם הספורט. זמן קצר לאחר התקרית החלו להישמע קולות שקראו להשתמש בדמותו של קובי כלוגו של ליגת הכדורסל האמריקנית, ה-NBA. במשך מספר שבועות הקולות הללו הלכו והתחזקו ובאו לידי ביטוי גם בפאנלים בתוכניות הספורט בטלוויזיה האמריקנית. כחובב כדורסל מושבע, המוות של קובי כאב לי, ועם זאת התנגדתי מאוד להשתמש בדמותו כלוגו של ליגת הכדורסל הטובה בעולם.
בתחילת שנות האלפיים הוגשה נגד בראיינט תלונה על אונס מצד חדרנית בת 19 שעבדה במלון בו השתכן. כתב האישום שהוגש כנגדו בוטל לאחר שהמתלוננת בחרה שלא להעיד כנגדו ואת התביעה האזרחית שניהל מול המתלוננת החליט – בעצת עורכי דיניו – לסגור בהסכם פשרה שלפי דיווחים עמד על 2.5 מיליון דולרים.
לאחר מותו של בראיינט כתבתי שחזקת החפות עומדת לזכותו, מובן שאסור לכנותו "אנס" או עבריין" מפני שלא הורשע, ומאידך שדמות שנתפסת כמודל לחיקוי בעיני מיליוני בני אדם – לרבות ילדים וילדות – חייבת להיות נקייה מכל רבב. מי שהחליט לסגור את הטענות כלפיו על אונס בלא הכרעה, ויתר בעיניי על הזכות להפוך למודל לחיקוי מספר אחת בעולם הכדורסל. הלוגו לא הוחלף לבסוף (ככל הנראה בזכות הפוסט שכתבתי בפייסבוק שזכה לכ-20 לייקים), אך חמש שנים לאחר מכן, במדינה רחוקה – אי שם במזרח-התיכון – אדם שדבק בו רבב התמנה לנשיאות בית-המשפט העליון.
נתחיל מהדיסקליימר המובן מאליו: העבירה המיוחסת לשופט עמית לא קרובה בחומרתה (הפלילית והערכית) לעבירות המין הקלות בדין הפלילי, קל וחומר שלא לעבירת האינוס, החמורה שבהן. חשוב להבהיר שכמו במקרה של בראיינט, גם בענייננו השופט עמית לא הורשע בדין. יתרה מכך, היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה וראש אגף החקירות במשטרה בועז בלט אמרו שכלל אין חשש לפלילים בסוגיה האמורה.
בגמרא בסנהדרין דף ע"א נכתב: "בשעת השמד, אפילו על ערקתא דמסאנא (שרוך הנעל) – ייהרג ואל יעבור". ההיגיון התלמודי אומר שכאשר המצב קשה במיוחד, צריך להקפיד אפילו על דבר שבעתות שגרה נתפס כשולי. מדינת ישראל נמצאת בצומת דרכים היסטורי. הלכידות החברתית הולכת ונפרמת, האמון בנבחרי הציבור ובבית המשפט מגיע לשפל של כל הזמנים והדמוקרטיה הישראלית מדשדשת במשבר החוקתי שנוצר כתוצאה מהמתח שבין המערכות הללו. בעת הזו, מינוי של מי שדבק בו רבב – ולו הקטן ביותר – ל"לוגו" של מערכת המשפט הישראלית בטרם נסתיים הבירור, הוא מעשה לא ראוי וחסר אחריות לאומית.
בנוסף, יש לציין שעם כל הכבוד לליגת כדורסל, גדולה ומפורסמת ככל שתהיה, נשיאות מערכת משפט היא משרה שדורשת ניקיון כפיים ברמה גבוהה יותר. הטענות של עמית על "מסע ההכפשות המאורגן" לא רלוונטיות. גם אם הפרסומים על ענייניו בנקודת הזמן הזו אכן נבעו מרצון לטרפד את מינויו – זה לא מאיין את הממצאים שעלו בהם ואת אמיתותם.
בשורה התחתונה, ההתעקשות של השופט עמית להתמנות לתפקיד היוקרתי חרף הכתם שדבק בו, פוגעת במערכת המשפט ובאמינותה בעיני הציבור ומוסיפה עוד קצת שמן למדורה בכל הנוגע לאחדות בעם. התמונה הטובה ביותר שישראל יכולה להציג לאויבים המשחרים לטרף המקיפים אותה, היא של עוצמה פנימית הנובעת מתוך אחדות – ומוטל עלינו לוותר על חלק מרצונותינו בעבורה. על השר לוין להימנע מלשתק את המערכת בעקבות מינויו של עמית לנשיאות ובד בבד אל לשופט עמית להערים קשיים על המתווה הסביר של השרים לוין וסער לשינוי הוועדה לבחירת השופטים. אחדות העם יקרה וחשובה מכדי שנוותר עליה.
