שני עקרונות יסוד באתיקה היהודית הופרו בצורת המינוי של נשיא בית המשפט העליון. ראשון בהם הוא העיקרון של "והייתם נקיים מה' ומישראל". ההלכה מטילה חובת שקיפות ונראות של נקיות כפיים. היא מחייבת לא רק להיות "נקי" באמת, כי אם גם להיות נקי מ"ישראל", כלומר: ציבורית. היא מטילה על נבחר לתת דין וחשבון לציבור. זה נכון בענייני כספים, בענייני בריאות, ובכל תחום שבו יש חשד שדבר מה אינו תקין. סביר מאוד להניח כי יש משקל רב לפוליטיקה ולנכלוליות בהאשמות השונות, אולם זה אינו פוטר את החובה להציג את כל האמת בפני הציבור. העובדה שזה לא נעשה מהווה עננה כבדה על המינוי.
העיקרון השני הוא "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים". עיקרון זה מובא בתלמוד בעיקר לגבי שופטים. התלמוד מספר, לדוגמה, את הסיפור הזה (מתורגם ומבואר): לרבי ינאי היה אילן שנטה לרשות הרבים (והפריע לציבור ללכת על המדרכה). במקביל, היה אדם אחר שאף לו היה אילן שנטה לרשות הרבים, והציבור פעל נגדו. בא אותו אדם להתלונן לרבי ינאי שפוגעים בו. אמר לו רבי ינאי שהוא ידון בעניין מחר, ובלילה קצץ את האילן שלו שנטה לרשות הרבים. למחרת ציווה רבי ינאי על אותו אדם לקצוץ, וכשהטיח ברבי ינאי כי אף לו יש אילן שנטה לרשות הרבים – השיב לו רבי ינאי כי יבדוק את הנתונים.
אילו סיפור זה היה מסתיים כאן – לכאורה זהו בדיוק אותו מקרה העומד לפנינו בעת הזו. אלא שהתלמוד מבאר שהסיבה שלרבי ינאי היה מלכתחילה אילן כזה שנטה לרשות הרבים נבעה מתוך הנחה שהציבור מעוניין בצל האילן, ורק כאשר הציבור נחשף בפניו שאין הוא מעוניין – הוא קצץ את אילנו. חכמים הדגישו את העיקרון כי אין הדיין יכול לדון אחרים בדבר שהוא עצמו אינו תקין בו.
אף אחד לא נקי בסאגה של מינוי נשיא בית המשפט העליון. לא העולם הפוליטי שנגד המינוי ולא אלה שחתרו למינוי. גם בתוצאה הסופית אנו מצויים במבוך ובסכנה עצומה: בית משפט שזוכה לאמון חלקי בלבד, ומערכת פוליטית שזוכה לאמון חלקי בלבד.
אנו מצויים עתה במשבר קשה, שבו מערכת האיזונים והבלמים של הכוחות השונים מתפרקת. אין דרך אחרת ליישוב המציאות הזו מאשר נסיגה מסוימת של כל צד מעמדתו הנחרצת והבלתי מתפשרת, וחתירה משותפת כדי להעמיד מחדש את המערכת. אחד היסודות הבסיסיים של האתיקה השלטונית הוא שלילת ריכוז כוח ברשות אחת בלבד, וביזורה לכיוונים שונים. הדבר היה נכון בימי התנ"ך, כאשר היו מוסדות שונים – כהונה, מלוכה, נבואה ומשפט – והוא נכון לאורך כל ההיסטוריה. במקום כיפוף ידיים הדדי – אנו זקוקים לשפה אחת ולהסכמה לאומית רחבה, וזו תושג רק בשותפות אמיתית לטובת מדינת ישראל.
