איך טרנד נולד? שאלה טובה. עדיין מדובר באחת החידות הקשות ביותר בעולמנו. היא נשאלת כל פעם מחדש כאשר סרטון, ספר או ידיעה חדשותית מצליחים לסחוף את כל כדור הארץ, ואפילו המומחים הגדולים ביותר לא מצליחים להסביר מדוע. זה יכול להיות גם מרגיז, כשמיליונרים מתחרים על ציורי סרק של ילד בן 4 וכוכבי רשת גורפים רווחי ענק מיצירה דיגיטלית פשוטה להחריד. על אחת כמה וכמה כשהטרנדים חסרי ההיגיון מחלחלת לעולם התרבות, כמו במקרה של "אמיליה פרז" – הסרט שזכה בשני פרסי גלובוס הזהב ומועמד ב-13 קטגוריות בטקס האוסקר הקרוב.
אם לשאול את אנשי האקדמיה, אמיליה פרז הוא לא פחות מיצירת מופת. אבן דרך בקולנוע. סרט איכות שכבש את לבבות המבקרים וזכה למחמאות רבות שלא היו מביישות רבי אומן כמו ספילברג או נולאן. מדובר בסיפורו של מנהיג קרטל סמים מקסיקני ששוכר את שירותיה של עורכת דין צעירה ולא מוערכת, כדי שתסייע לו להגשים את חלומו הגדול – להפוך לאישה. מה שמייחד את המסע שלו לעבר החלום, שבאופן מפתיע מתגשם דווקא בעיר תל אביב, וכל המתרחש אחריו, הוא העובדה שמדובר במחזמר. מדי סצנה מתנגן לו שיר מעוות ופראי יותר מקודמו שהופך את כל הסרט לתערובת מוזרה של קומדיה ודרמה. ובאמת כאן המקום להעניק טפיחה על השכם ליוצרי הסרט על המקוריות, אך בזה עלינו לסיים את שלב המחמאות. כי כל המתרחש בין השירים במבטא הספרדי הנעים, לא רק שאינו ראוי לפרסים ושבחים, אלא ספק אם ראוי למחיר הכרטיס בבית הקולנוע.
כמו למתמודד ריאליטי, לאמיליה פרז יש המון ביטחון עצמי, לא בזכות הכישרון או האיכות, אלא בזכות הסיפור המגה פרוגרסיבי שלו. עוד לפני שנכתב התסריט, היה ברור ליוצרים שהוא יפרוט על המיתרים הנכונים של אנשי האקדמיה, גם אם יזייף. מה זה משנה שהסצנות לא ברורות, העלילה לא מתקדמת והדמויות לא אמינות, כשהמסר הכללי הוא שגם העבריין האכזרי ביותר יכול להפוך לפילנתרופ טוב לב, אם רק ישנה את מינו. גם השתתפותה של סלינה גומז לא מזיקה לעניין שמעורר הסרט, אבל מבחינה אומנותית רוב הסרט מתנהל באופן רשלני, בלי להתנצל או להצדיק את בחירותיו חסרות ההיגיון. מול הצופים המבולבלים הוא עומד בגו זקוף ומצפה שנקבל אותו כמו שהוא, רק כי הוא עוסק בסוגיה רגישה וחדישה, בליווי מוזיקה שהיא לא יותר מהסחת דעת רעשנית לסיפור שלא באמת קיים.
בניגוד לקודמיו שזכו למעמד כל כך גבוה בתקופת הטקסים בהוליווד, אמיליה פרז הוא לא יותר מבלוף. מתחת לשכבת הצעקות, השירים, וקבלת השונה, אין כלום – ובטח שלא יצירה קולנועית מהפכנית. קשה להבין מה מאדיר אותו על פני מתחריו, סרטים מרשימים אחד-אחד שזוכים להרבה פחות ליטופים מאנשי הקולנוע. אפילו "מרשעת" המיינסטרימי וההמוני, מכיל רכיבים עמוקים הרבה יותר וראוי יותר לקבל את התואר.
ייתכן שבהוליווד מסונוורים מהקרקס הלא ברור של אמיליה פרז, אך יוצרי הקולנוע המתוסכלים מהצלחתו הלא ברורה, יוכלו להתנחם בדעת הקהל – זה שהצביע ברגליו בבתי הקולנוע ובידיו באתרי המבקרים, וקבע שאמיליה פרז לא קרוב להיות הסרט המוצלח ביותר של השנה, ואף פסלון מוזהב ונוצץ לא ישנה זאת.
