דונלד טראמפ התפלא מעט כשהתובע הכללי שלו התפרץ לתוך החדר הסגלגל. "לחצתי בטעות על הכפתור של הקולה?" שאל.
התובע הכללי נראה נבוך. "לא, קרה משהו אחר. קיבלנו הודעה קצת משונה. תקרא בעצמך".
הוא הגיש לנשיא ערימה לא קטנה של דפים, ובראשם הכותרת "בית המשפט העליון של ישראל". טראמפ נפנף בידו בקוצר רוח. "תסכם לי", אמר.
"ובכן", כעכע התובע הכללי בגרונו, "אם לסכם, השופטים הנכבדים מודיעים לנו שבתוקף סמכותם הם מבטלים את כל ההחלטות שקיבלת מאז שנכנסת לתפקיד: את גירוש המהגרים, את הפקעת האזרחות לילדיהם, את החנינות, את פיטורי הפקידים, את ההכרזה שיש רק שני מינים – זכר ונקבה, את ההצעה להעביר פליטים פלשתינים מעזה למדינות מוסלמיות. הכול. ועל הדרך הם גם פותחים מחדש את התיקים המשפטיים שלך, וגם פוסלים כמה חוקים שלנו, שלא מוצאים חן בעיניהם".
טראמפ החוויר לרגע, ואז דפק באגרופו על השולחן: "איך הם מעיזים לעשות לי את זה? אני מיניתי אולי חצי מהם! גם קוני-בארט וקוואנו היו נגדי? אני אראה להם מה זה!"
"לא, לא", אמר התובע הכללי, "לא בית המשפט העליון שלנו. בית המשפט של ישראל".
"של ישראל?" נדהם טראמפ, "יש להם סמכות להגיד לנו מה לעשות?"
"הם כנראה חושבים שכן", אמר התובע.
"זה משונה", אמר הנשיא. "אני מבין שמכוח החוקה שלהם הם יכולים לפסול חוקים והחלטות בישראל. אבל מה מסמיך אותם להתערב בממשל שלנו?"
"זהו", אמר התובע, "שאין להם בכלל חוקה משלהם".
"מעניין", אמר טראמפ, "אבל זה לא אמור להיות יותר גרוע מבחינתם?"
"להפך: מבחינתם, אם הם פוסלים חוקים והחלטות ממשלה חוקיות בישראל, בלי שום סמכות, רק משום שבעיניהם הן לא סבירות, אין שום סיבה שלא יעשו זאת גם באמריקה".
"ככה הם כתבו? במילים אלו?"
"לא, ודאי שלא", אמר התובע הכללי. "הכול עטוף בממבו-ג'מבו כאילו-משפטי". הוא דפדף בניירות שבידו והחל לקרוא: "נקודת המוצא להכרעתנו היא תקדים פינושה, שבו קבע בית הלורדים הבריטי סמכות שיפוט אוניברסלית בגין פשעים נגד האנושות. בהמשך לכך, בג"ץ מראעבה קבע כי לבית המשפט הישראלי סמכות לבחון את חוקיותן של פעולות צבאיות בשטחים שמחוץ לריבונות ישראל. בארה"ב עצמה, פסק הדין פילרטיגה נגד פנייה-איראלה הכיר בסמכות בתי המשפט האמריקאיים לדון בהפרות זכויות אדם שבוצעו במדינות זרות. בעניין חמדאן נגד ראמספלד, פסל בית המשפט העליון האמריקאי החלטות נשיאותיות בנושא זכויות אדם. לאור תקדימים אלו, ובהתבסס על פסיקת בג"ץ בעניין דסטה, המכירה בסמכות הבסיסית של בית המשפט להגן על זכויות אדם, הגענו למסקנה כי החלטות נשיא ארצות הברית הפוגעות בזכויות מהגרים ומיעוטים מהוות הפרה של jus cogens – נורמות בינלאומיות מחייבות שאין לסטות מהן. מכוח דוקטרינת הביקורת השיפוטית האוניברסלית שפותחה בפסק דין אייכמן, המכירה בסמכות ישראל לשפוט פשעים נגד האנושות שבוצעו מחוץ לגבולותיה, רשאי בית המשפט העליון של ישראל להכריז על בטלות החלטות נשיא ארה"ב גם בתוך ארצו שלו, ככל שהן מפרות נורמות בסיסיות של המשפט הבינלאומי". הוא הרים את עיניו מהנייר. "זה ממשיך כך לאורך עוד כמה עשרות עמודים. שופטי ישראל אינם מן הקצרנים".
טראמפ הקשיב בשתיקה, שלא כדרכו, עד שהתובע הכללי שלו סיים לקרוא. הוא המשיך לשתוק גם כמה שניות לאחר מכן, ואז החל לדבר: "אם אני מבין נכון, השופטים בישראל חושבים שרק הם מבינים מה זו דמוקרטיה, ולא העם ונבחריו. אף שאין להם שום חוקה שמסמיכה אותם לפעולותיהם, הם הרבה יותר קיצוניים מבית המשפט העליון שלנו. והם גם חושבים שארצות הברית – הדמוקרטיה הכי גדולה והכי ותיקה בעולם – היא לא דוגמה מוצלחת לדמוקרטיה, כי הנשיא שלה יכול לפטר פקידים, לנסח צווים מרחיקי לכת ולמנות שופטים".
עכשיו היה תורו של התובע הכללי לשתוק. הוא כבר למד שלא כדאי להתעסק עם הבוס כשהוא במצב רוח כזה.
הנשיא הוסיף: "אני מבין שאצלם, בישראל, נשיא בית המשפט העליון הוא מעין קיסר".
התובע הכללי הנהן. "אתה ודאי מכיר את הסיפור על ההכתרה של נפוליאון ב-1804", אמר – ומיד התחרט על ההנחה, והוסיף לבאר: "כולם ציפו שהאפיפיור יניח את הכתר על ראשו של נפוליאון, כפי שנהגו תמיד הקיסרים באימפריה הרומית הקדושה. במקום זה, נפוליאון הניח בעצמו את הכתר על ראשו-שלו. כך נהגו השבוע שופטי בית המשפט העליון בישראל, כאשר כינסו בעצמם את הוועדה שאמור שר המשפטים לכנס כדי לבחור אותם, ואז הכתירו בה את עצמם".
"זה עובד להם בישראל? הישראלים קונים את זה?" שאל טראמפ.
"עד עכשיו זה עבד לשופטים הקיצוניים כמו קסם. כל כך חלק, עד שהם אפילו מסרבים בקנאות לכל פשרה שמציעה להם הממשלה בנוגע לסמכויותיהם או למינוי עמיתיהם".
"אולי פשוט נודיע שאנחנו מתכוונים לספח את בית המשפט העליון של ישראל, כמו את גרינלנד?" שאל הנשיא בזעף.
"למה לנו?" השיב לו בפשטות התובע הכללי.
טראמפ הרהר בהערה הנבונה הזו ונאנח. "מסכנים הישראלים", אמר.
התובע הכללי שלו הנהן, והוסיף: "אפשר לקוות שיום אחד הם ירשו לעצמם ללמוד גם משהו מאיתנו: מהאופן שבו אנחנו ממנים שופטים, ומהסמכויות האחרות שאנו מעניקים לממשל. בכל זאת, אנחנו אמריקה".
הנשיא שלו נראה כמפקפק האם זה הכיוון שאליו מתקדמים לעת עתה העניינים, אך אישר את דבריו בהערה שרבים היו מצטרפים אליה: "הלוואי".
