אתמול (ג') קיים שר הביטחון ישראל כ"ץ סיור בשיא החרמון, או החרמון הסורי לשעבר. במהלך הביקור הצהיר כ"ץ כי צה"ל יישאר בשטח לזמן בלתי מוגבל. במקביל, דובר צה"ל פרסם תיעוד של בניית מוצבים באזור. נראה שבכל הנוגע לשיא החרמון, ובשטחים נוספים באזור החיץ, ישראל באה בשביל להישאר.
ההחלטה להמשיך ולהחזיק השטח שנכבש אינה מפתיעה. ישנה הצדקה ביטחונית חזקה ומשמעותית לשליטה ישראלית בשיא החרמון. שליטה בחרמון מאפשרת לישראל עיניים, ממשיות וטכנולוגיות, לעומק סוריה ולבנון. היא מאפשרת חיץ בין המשטר הג'יהאדיסטי בסוריה, לבין האתרים האסטרטגיים שעל החרמון הישראלי.
בהמשך, אם השליטה תהפוך לארוכת טווח, יהיה אפשר להציב בשיא החרמון מכ"מים, שיאפשרו לישראל לאתר באופן יעיל בהרבה כטב"מים שבדרכם לצפון, נקודת התורפה המרכזית שהתגלתה בעימות האחרון מול חיזבאללה, ולפקח על שמי המזרח התיכון בטווחים גדולים בהרבה משהתאפשר לה עד היום. אמצעים שיסייעו לאסוף מודיעין ולהפוך את שיא החרמון לעיניים של המדינה, הפעם עם טלסקופ.
עיר דרומית משגשגת או עיר ספר מאוימת?
יש הצדקה ביטחונית חזקה להמשך השליטה בציר פילדלפי. ציר פילדלפי יוצר הפרדה קשיחה בין עזה לעולם החיצון, ומאפשר, אם הנוכחות בו תנוהל נכון, שליטה במה נכנס ובמה לא נכנס לרצועה. כל עוד ציר פילדלפי מוחזק בידי ישראל, עזה, שלא צפויה להפוך לאוהבת ישראל בטווח הזמן הנראה לעין, לא תהיה מסוגלת להתחמש באופן שיאפשר לחמאס להוציא פשיטה אוגדתית ליישובי העוטף כפי שחווינו ב-7 באוקטובר, גם אם תיוותר ברצועה יכולת גרילה מסוימת.
הייתה הצדקה ביטחונית חזקה לשליטה בציר נצרים. ציר רחב ומאובטח, שמפריד בין שני מוקדי הכוח ברצועה, ומאפשר שליטה בעוברים מצפון לדרום ולהפך, וגישה מהירה לכל חלקי הרצועה. כל עוד ישראל שלטה בציר, כוחה הממשי של הרצועה בותר לשניים, והיכולת לחזור ולפעול במקרה הצורך כדי להמשיך ולסכל טרור, הייתה קלה בהרבה.
לשני הצירים, ביחד עם הפרימטר, הייתה משמעות ביטחונית אדירה – קו המגע, כשישראל שולטת בנקודות מפתח ובפרימטר רחב, עבר מיישובי העוטף לכוחות צה"ל שבתוך הרצועה. הקושי הביטחוני בהמשך החזקתם היה מינימלי – רוב מוחלט של הנפגעים בעזה בחודשים האחרונים לא היה בצירים, אלא במתקפה שביצע צה"ל מצפון לציר מפלסים.
הפוטנציאל המבצעי של סיום הלחימה מצפון לציר מפלסים ופינוי השטח היה גדול. ישראל הייתה מרחק כמה שבועות מלהסיר לצמיתות את האיום הישיר על שדרות ועל יישובי צפון העוטף. בית חאנון, ששולטת טופוגרפית על שדרות, הייתה קרובה להפוך להיסטוריה. אזורים שלמים בעוטף, אולי האזורים האסטרטגיים ביותר בו, היו יכולים להפוך לאזורים שהאיום לגביהם הוסר. שדרות הייתה הופכת לעוד עיר דרומית משגשגת, ולא לעיר ספר מאוימת, כפי שחזרה להיות עם פינוי אותו השטח. כל האזורים האסטרטגיים בהם החזיקה ישראל ברצועה פונו, או שצפויים להיות מפונים בתקופה הקרובה, במסגרת העסקה מול חמאס.
איפה הדיון הרציונלי?
הביקורת המוצדקת על הישגי המלחמה מול חמאס ועל הקצב של המלחמה מולו, גרמה לחברה הישראלית – שעם חלוף הזמן איבדה במידה רבה את הקשב למתרחש בשדה הקרב ואת המעקב על שמתרחש בו מעבר לרשימות החללים – להאמין שדבר לא הושג בה. שאין לצה"ל מה לחפש ברצועה. שאין משמעות להמשך הלחימה. היא גרמה לכך שחל בלבול בין השאלה אם הושג מה שניתן היה להשיג בהתנהלות טובה יותר, לבין השאלה אם מה שהושג הוא חסר ערך כל כך, באופן שניתן לוותר עליו בלי משמעויות כבדות.
כך או כך, הדיון הרציונלי על הישגי המלחמה נפל קורבן לקמפיין "הניצחון המוחלט" מימין, ניצחון שטרם הושג והיה נראה – ובצדק – עוד רחוק, לבין קמפיין "כולם, עכשיו!" משמאל. במצב כזה, תיווך לציבור של מה כן הושג ומה המשמעות של ויתור עליו – הפך לבלתי אפשרי.
ההבדל בין שיא החרמון, בו נראה שאכן ישראל תישאר לטווח רחוק, לבין האזורים האחרים, הוא לא בחשיבותו, אלא בכך שחמאס – בניגוד לסוריה – הכין לעצמו מבעוד מועד תעודת ביטוח בדמות ישראלים חטופים. על מנת להפסיק את הסבל של החטופים ולהצילם, ולא פחות מכך – כדי למלא את רצון החברה הישראלית שלא הייתה מסוגלת להכיל את המשך מצבם – בחרה מדינת ישראל לוותר על נכסים אסטרטגיים ולחזור, במידה רבה, לנקודת ההתחלה.
במלחמה הבאה, כל אויב יתכנן היטב איך הוא יגיע למצב דומה בו היה חמאס אל מול ישראל, ואיך הוא לא מגיע למצב בו הייתה סוריה. קו המגע לעולם ייפרץ, ואויב שיקדיש משאבים לחטיפת ישראלים – משאלו הפכו לסחורה בעלת ערך עצום – בסופו של דבר יצליח בכך. משזה יהיה המצב, יהיה על ישראל לבחור בין המשך ההתנהלות אל מול מצבי חטופים כפי שהתנהלה עד כה, לבין עצם הישרדותה במזרח התיכון הקשוח.
