נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, נמצא לעתים קרובות במיטבו כאשר הוא משליך לצד את "החוכמה הקונבנציונלית" ואת מה שהמומחים אומרים שהוא הפתרון היחיד לכל בעיה נתונה. זה היה בדיוק המקרה כאשר במהלך פגישת שאלות ותשובות של 20 דקות עם כתבים במטוס הנשיאותי בדרך חזרה מביקורו באתר שריפות בקליפורניה, הוא אמר שגם מצרים וגם ירדן צריכות לקבל חלק מהפלסטינים בעזה כפליטים.
מבחינת הנשיא, זה היה אך עניין של שכל ישר.
"הייתי רוצה שמצרים תיקח אנשים, והייתי רוצה שירדן תיקח אנשים", אמר טראמפ. "אנחנו מדברים על בערך מיליון וחצי אנשים; פשוט ננקה את כל העניין הזה". טראמפ אמר כי שוחח עם מלך ירדן עבדאללה השני: "אמרתי לו. אני אשמח שתיקח על עצמך יותר, כי אני מסתכל על כל רצועת עזה כרגע, וזה בלאגן. זה בלאגן ממש גדול".
טראמפ המשיך ואמר כי למזרח התיכון "היו הרבה מאוד סכסוכים" במשך מאות שנים. לדבריו, יישוב מחדש "יכול להיות זמני או לטווח ארוך". יתרה מכך, הוא המשיך, "משהו חייב לקרות. זה ממש אתר הרס כרגע. כמעט הכל נהרס, ואנשים מתים שם. אז אני מעדיף להתעסק עם כמה ממדינות ערב ולבנות דיור במיקום אחר, שם הם יכולים אולי לחיות בשקט לשם שינוי".
הפתרון ההגיוני היחיד
זה פתרון הגיוני מטבעו, הן בגלל ההרס בעזה והן בגלל הסבירות שלא משנה כמה סיוע יוזרם לרצועה בשנים הקרובות, רובו ישמש את חמאס להכנה לסבב הלחימה הבא עם ישראל על ידי בניית עוד מנהרות טרור, ביצורים וחימוש. ואכן, למרות שבניגוד לנוהג הרגיל של מלחמה שבו אחד הצדדים – במיוחד כזה שפלשו אליו ב-7 באוקטובר – אינו אמור להיות אחראי על האכלה וטיפול באוכלוסיית אויב עוינת של הצד השני, ישראל אפשרה כניסת שיירות סיוע הומניטרי. לתוך רצועת עזה לאורך כל המלחמה. רובו, כידוע, נגנב על ידי חמאס. הגניבה הזו, יחד עם מכירה חוזרת של אספקה חיונית שנועדה להגיע לפלסטינים רעבים, סייעה לתדלק את מאמצי חמאס לבנות מחדש את כוחו הצבאי, לאחר שישראל השמידה את כוח הלחימה שלו.
מספרי הנפגעים פלסטינים, שסופקו על ידי חמאס והתקבלו על ידי התקשורת המערבית כעובדה מוגמרת שאינה טעונה בדיקה, מנופחים ושקריים. כך גם לגבי הדיווחים הכוזבים על רעב של עזתים. עם זאת, גם אם נניח שרבים מתושבי עזה במצב רע, הרעיון של טראמפ לתת להם מחסה וחיים חדשים במקומות אחרים הוא הגישה ההומניטרית ביותר למצוקתם.
הרעיון שלו הוא פחות או יותר הפוך ממה שהקהילה הבינלאומית, מערכת מדיניות החוץ של ארה"ב תחת ממשל ביידן, העולם הערבי והמוסלמי והערבים הפלסטינים עצמם – אמרו שהוא מקובל.
גם לנוכח ההרס האדיר בעזה שנגרם בעקבות המלחמה שהחל חמאס, קונצנזוס בינלאומי שהיה מקובל על ממשל ביידן, הניח שזה מובן מאליו שהפלסטינים שחיים ברצועה חייבים להישאר בה. שום דבר – לא התנאים שם או הסיכוי להמשך שלטון של ארגון הטרור חמאס, דבר שהפך לסביר ביותר בגלל הסכם הפסקת האש ושחרור החטופים שטראמפ דחף אליו – לא הורשה לערער על ההנחה הזו.
למה?
אחד העקרונות המקובלים במדיניות החוץ של המזרח התיכון בשמונה העשורים האחרונים היה האמונה שהערבים שברחו מבתיהם ב-1948 במהלך מלחמת העצמאות, חייבים להישאר במקומם. זה מנוגד ליחס לכל אוכלוסיית פליטים אחרת מאותה תקופה.
הפליטות הפלסטינית
במהלך אותה תקופה, בין 50 ל-65 מיליון בני אדם נעקרו מבתיהם בגלל המלחמות והחלוקות שליוו את העידן הפוסט-קולוניאלי באירופה, אסיה ואפריקה. זה כלל 16 מיליון דוברי גרמנית שנאלצו לעזוב את בתיהם במזרח אירופה, הן כעונש על השפל של גרמניה הנאצית והן כדי לפנות מקום לפולנים ואחרים שנעקרו מבתיהם על ידי העברת הגבולות של הרודן הסובייטי ג'וזף סטאלין, כחלק מהשאיפות האימפריאליות שלו. היא כללה גם 14 מיליון תושבים של הודו, פקיסטן ובנגלדש, כאשר מוסלמים והינדים נמלטו על נפשם כדי להימנע מהפוגרומים שכוונו למיעוטים דתיים שמצאו עצמם בצד הלא נכון של גבולות ששורטטו על מפה באופן שרירותי.
בין מספר העקורים באותה תקופה היו כ-700,000 ערבים שחיו במנדט הבריטי על ארץ ישראל, שחולק על ידי האו"ם ב-1947 כדי לאפשר הקמה של מדינה יהודית ומדינה פלסטינית. היהודים בירכו על התוכנית, אך הערבים דחו כל החלטה שאינה הקמת מדינה ערבית אחת בין הירדן לים.
כאשר פלשו לארץ חמש מדינות ערביות ב-15 במאי 1948, לאחר שישראל הכריזה על עצמאותה, ערבים רבים נמלטו מבתיהם וחלקם גם גורשו החוצה על ידי ישראל במהלך הקרבות המרים שהתפתחו. באותה תקופה, כ-800,000 יהודים נאלצו לברוח מבתיהם בעולם המוסלמי והערבי. בסופו של דבר הם יושבו מחדש בישראל או במערב.
לנוכח בעיית הפליטים העצומה הזו, האו"ם הקים שתי סוכנויות להתמודדות עם המשבר. אחת הוקמה כדי לסייע לאותם 700,000 ערבים, סוכנות הסיוע של האו"ם לפליטים פלסטיניים במזרח הקרוב. על השנייה, הנציבות העליונה של האו"ם לפליטים, הוטל לטפל בכל השאר. עם הזמן, הנציבות העליונה של האו"ם מילאה את תפקידה, כאשר לא נותרו פליטים מאותה תקופה שלא מצאו בתים והזדמנות להתחיל חיים חדשים. עם זאת, אונר"א האמינה שיש לה תפקיד אחר.
מטרת אונר"א
מאז הקמתה, סברה אונר"א שמשימתה אינה ליישב מחדש פלסטינים. במקום זאת, היא לקחה על עצמה את התפקיד להבטיח שהם יישארו פליטים לנצח. שהם ימשיכו לחיות במחנות פליטים, שכל השנים האלה מאוחר יותר, יישארו דומים יותר לפיתוח עירוני מוזנח. שמירה על פלסטינים בתנאים אלה נעשתה במטרה לשמור בחיים את האפשרות התיאורטית שבניגוד לעשרות מיליוני הפליטים האחרים בעולם משנות הארבעים, הם ישובו לבתיהם הקודמים ובעצם ישכתבו מחדש את ההיסטוריה של הסכסוך עם ישראל.
גישה זו הביאה למצב שבו אונר"א לא רק מחנכת דורות של פלסטינים לשנוא את ישראל ולדרוש את השמדתה, אלא גם הביאה להסתננות יסודית של חמאס לשורות סוכנות האו"ם, עם מספר גדול מעובדיה שהשתתפו בזוועות 7 באוקטובר והשתמשו במתקניה כדי לשבות חטופים ישראלים.
מלכתחילה הם נעזרו עבור מאמץ זה במדינות ערב שהנציחו את מחנות הפליטים, כאשר סירבו להציע לפלסטינים אזרחות במדינותיהם. זה כלל את מצרים, שכבשה את עזה ב-1948; ירדן, שכבשה את שטחי יהודה ושומרון ("הגדה המערבית" של הממלכה הירדנית המורחבת); וגם סוריה ולבנון, שגם בהן נמצאו מחנות פליטים.
וכך זה נשאר במשך 75 שנה, כשהפליטים המקוריים מוחלפים כעת ברובם על ידי נכדיהם וניניהם, שבאופן חסר תקדים זוכים גם הם למעמד של פליטים. המספר הגדול ביותר נמצא בעזה, שם הם ממתינים שישראל תושמד כדי שיוכלו להחזיר את השעון לאחור ל-1948 או אפילו ל-1917, כאשר האימפריה הבריטית הציעה לראשונה את תמיכתה בהקמת בית לאומי יהודי עם הצהרת בלפור.
אילו בעיית הפליטים הפלסטינים הייתה רק בעיה של פיצוי או יצירת מדינה פלסטינית נפרדת לצד ישראל, הסכסוך היה מסתיים מזמן. ישראל וארצות הברית הציעו לפלסטינים עצמאות ומדינה בשנת 2000, וחזרו על כך עם הצעות נדיבות אף יותר במהלך העשור הבא. אפילו טראמפ הציע לפלסטינים מדינה עם "תוכנית המאה" שלו בשנת 2020, אם כי עם תנאים פחות נדיבים ממה שהנשיאים ביל קלינטון, ג'ורג' בוש או ברק אובמה היו מוכנים לתת להם.
מה הפלסטינים רוצים
בכל פעם, מנהיגיהם המתונים כביכול – יאסר ערפאת ואחר כך מחמוד עבאס – אמרו "לא" להצעות כאלה. זה היה בין השאר בגלל שצאצאיהם של הפליטים המקוריים לא היו מוכנים להסתפק בכל דבר שהוא פחות מ"זכות שיבה" והשמדת ישראל. הסירוב הזה הוא חלק בלתי נפרד מאמנת חמאס, הדורשת הן את הכחדת ישראל והן את רצח העם של אוכלוסייתה היהודית.
רבים מהם עדיין ממתינים לחזור "הביתה", למקום שבו נמלטו אבותיהם לפני 75 שנה ואשר כיום היא מדינה אחרת, המאוכלסת ברובה על ידי צאצאי פליטים יהודים שנאלצו בעצמם לנטוש את בתיהם במדינות שנשלטו על ידי ערבים מוסלמים.
אז האם ניתן ליישם את הרעיון של טראמפ? בנסיבות הנוכחיות, הדבר נתון בספק רב.
הן מצרים והן ירדן נמצאות מבחינה טכנית בשלום עם ישראל, אך לא סביר שהן ילכו נגד הקונצנזוס הערבי עתיק-היומין בדבר ההכרח לאפשר לפליטים פלסטינים להציף אותה. אוכלוסיית ירדן כבר ברובה פלסטינית, והמלך עבדאללה חושש באופן מתמיד שהם יקשרו קשר להפלתו, כמו שניסו לעשות לסבו חוסיין בשנות ה-70.
מצרים שמרה על מצור על עזה, לא כדי לעצור את זרימת האספקה לרצועה – אשר על כן חמאס השיג חלק ניכר מהחימוש שלו באמצעות הברחה מאיראן מעבר לגבול זה – אלא כי גם היא פוחדת פחד מוות מלאפשר לאלפים, אם לא מאות אלפי, פלסטינים תומכי חמאס להיכנס לארצם. הממשלה המצרית מאמינה שהם יאחדו כוחות עם בעלי בריתם של האחים המוסלמים שיבקשו להפיל את נשיא מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי.
מנהיגים פלסטינים מהפת"ח, השולט באופן אוטונומי ברשות הפלסטינית, כמו גם חמאס וקבוצות קיצוניות אף יותר, לעולם לא יסכימו לרעיון הזה, מכיוון שהוא סותר את הדוקטרינה שלהם המחייבת את המשך הסבל של בני עמם כדי להילחם בישראל.
אבל טראמפ צודק.
הסיבה היחידה לכך שהסכסוך הישראלי-פלסטיני נמשך, היא משום שהפלסטינים לא רוצים שום פתרון שייאלץ אותם לחיות בשלום לצד ישראל, שלא לדבר על להכיר בלגיטימיות של מדינה יהודית – דבר שיידרש אם אי פעם יהיה סיכוי לשלום אמיתי.
טראמפ הצליח לתווך את הסכמי אברהם ב-2020 עם ארבע מדינות בעלות רוב ערבי ומוסלמי בכך שהותיר למעשה את הפלסטינים מחוצה לו, מה שלקח מהם את היכולת להמשיך להחזיק את שאר האזור כבן ערובה לחוסר הפשרנות המתמשכת שלהם. זו הסיבה שלמרות סירובן של מדינות ערביות אחרות להסתבך, טראמפ צריך להתמיד בעמדתו.
טראמפ מציע מוצא
התקווה היחידה של הפלסטינים בעזה היא להשתחרר ממעגל האלימות אליו מחויבים חמאס וארגוני טרור פלסטיניים אחרים. הישארות שם פירושה לא רק מאבק הישרדות קשה באזור הרוס ושסוע מלחמה. משמעות הדבר היא גם להמשיך לחיות במציאות בה מנהיגיהם מאמינים שמטרתם היחידה היא לסבול ולמות כדי שהמלחמה על קיומה של ישראל תוכל להימשך ובכך לזכות באהדה מצד בורים, אידיוטים שימושיים או אנטישמים ברחבי העולם.
בממסד מדיניות החוץ הבינלאומי, מאמינים שהחלופה היחידה היא הענקת מדינה לפלסטינים. בעולם שבו הפלסטינים לא היו מחויבים להשמדתה של ישראל, זה עשוי להיות הגיוני. אבל אנחנו לא חיים בעולם כזה, ובגלל זה הרוב המוחץ של הישראלים, כולל אנשי שמאל רבים, מתנגדים לכך. בנסיבות אלה, המשמעות היא לא רק לתגמל את חמאס ותומכיו על פתיחת מלחמה אכזרית עם זוועות שאין לתאר ב-7 באוקטובר. זה גם מבטיח שחמאס ובעלות בריתו ישתלטו על יהודה ושומרון, ובכך יתאפשר להם לקיים ההבטחה שלהם לבצע 7 באוקטובר נוסף, מטריטוריה גדולה ואסטרטגית הרבה יותר.
ייתכן שאין דרך לשבור את המבוי הסתום עם הפלסטינים, ועל כן יש לעודד את טראמפ לחזור לנוסחת הסכמי אברהם שלו, ופשוט להוציא אותם מהמשוואה. הפלסטינים דומים, כפי שציינו אנשים בקדנציה הראשונה שלו, לבעלים של נכס שערכו ממשיך להתדרדר במהירות, שאינם מוכנים לזוז ממחיר המכירה המקורי והגבוה שאינו ריאלי יותר. זה משהו שבעלי נדל"ן ערמומיים כמו טראמפ יכולים להריח ממרחק של קילומטרים. זה אומר שאין שום סיכוי שהפלסטינים הבלתי מתפשרים יקבלו אי פעם מדינה – או לפחות לא בעתיד הנראה לעין, עד שהם ימצאו דרך להתרחק מזהות לאומית הקשורה באופן בלתי נפרד למלחמה להשמדת ישראל.
בינתיים, הדבר ההומניטרי באמת יהיה להתחיל בתהליך של יישוב מחדש של תושבי עזה שרוצים חיים טובים יותר במקום אחר, אפשרות שנמנעה מהם באופן קבוע עד עכשיו. זה מה שהנשיא אימץ, והוא צודק ברצון לעשות זאת. אולי רק חריג כמו טראמפ, שלעולם לא מקשיב למה ש"המומחים" אומרים שהוא אפשרי, אפילו ישקול תוכנית כזו. מי שרואים את עצמם "אוהדי העם הפלסטיני" או חושקים בשלום במזרח התיכון, צריכים לתמוך בעמדה זו.
