בכל יום שישי מאז השבעה באוקטובר שוחחתי עם נעמה לוי. דיברתי איתה. דיברתי אליה. בכל יום שישי בלי לדלג אפילו פעם אחת. נעמה שלא זכיתי להכיר אלא לעומק מלבד ברגע הקשה מכל של חייה, של חיינו, בו היא נחטפה.
תיעוד רגעי החטיפה של נעמה צרובים בכל ישראלי אבל עבורי, ברגעים האלה – נפשי נקשרה בנפשה והייתי נחושה לעשות הכל כדי לייצר עבורה כוחות.
בכל יום שישי, ברגע הזה שיש רק אצלנו ורק לנו, רגע לפני כניסת השבת, הייתי ניגשת להדלקת נרות השבת. בכל יום שישי, ערב שבת קודש, הדלקתי לצד נרות השבת שלי את נרות השבת של נעמה.
שם, ברגע הזה הייתי פונה אליה בדמעות ומבקשת נעמה אהובה תחזיקי מעמד. הייתי מבטיחה לה – את תראי, בעזרת השם ביום שישי הבא, את בעצמך תדליקי את נרות השבת שלך. הייתי מדליקה את הנרות של שתינו בידיים רועדות ומביטה אל הנרות ומנסה למצוא בהם סימנים, מייחלת שבשבוע הבא לא אדליק את נרות השבת של נעמה.
מחר, יום השישי הראשון מאז ה-7 באוקטובר 2023, ברגע הזה שהיה רק שלנו אדליק שוב את נרות השבת והפעם יהיו אלה נרות של תפילה לחזרתם של כולם. יהיו אלה נרות של הודיה על כך שנעמה וחברותיה שבו הביתה, יהיו אלה נרות של תפילה שלא יתנו לנו לשכוח שהמשימה תושלם רק כשכולם יהיו כאן.
הדליקו את הנרות של החטופים שלנו, בלבכם, בביתכם, הדליקו ואל תשאירו אותם ואת בני המשפחה שלהם לבד, אפילו לא לרגע. זה המעט שנוכל לעשות.
