נפתח בצפירת הרגעה: אין תרחיש שלפיו הממשלה עלולה ליפול. היא יציבה ובטוחה. גם אם טראמפ לא יאפשר לחזור ללחימה קרקעית (אחרי הסכם החטופים וחזרת העזתים לבתיהם זה יהיה ממילא מסוכן, יקר ומיותר), גם אם סמוטריץ' יפרוש, גם אם סער יצא, אפילו אם הליכוד יתפצל ויתאחד עם יש עתיד, הממשלה תעמוד על כנה. יצחק עמית יישאר ראש הממשלה, גלי בהרב־מיארה תשמש שרת המשפטים, יפעת תומר־ירושלמי תתפקד כשרת הביטחון, גיל לימון ינחה כשר הפנים, וכן הלאה. יציבות הממשלה ה"מהותית" מובטחת.
אומנם נכון, הפרזנטורים של הממשלה ה"מהותית", אלה המכונים "נבחרי ציבור", עשויים להתחלף. אבל לפחות לא מדובר בשינוי משמעותי מדי; גם הפרזנטורים הבאים יהיו חלמאים, גם הם יבדו הישגים ויוליכו אותנו שולל, גם הם ייכשלו בביצוע רפורמות נחוצות, גם הם יאחזו בקונספציות שגויות, וגם הם יהיו חסרי סמכות. האווירה במחזה הקרוי "הדמוקרטיה הישראלית" אולי תשתנה בחילופים שכאלה, וכמובן גם הפסקול התקשורתי, אבל העלילה תישאר דומה.
השבוע הגענו לפרק דרמטי במיוחד בעלילה הזו. ב־1992 טען דן מרידור את האקדח האנטי־דמוקרטי מאחורי הקלעים, בחקיקת חוק יסוד "כבוד האדם וחירותו"; אהרן ברק הניח את האקדח על השולחן במערכה הראשונה, ב"מהפכה החוקתית"; מאז נופף בית המשפט באקדח בביטול חוקים שונים, כמו חוקי הגיוס; בזמן הרפורמה – כמו בדיון ב"נבצרות" – עבר בית המשפט לירי אזהרה באוויר; ובביטול חוק יסוד הוא אפילו ירה לכיוון רגלי הדמוקרטיה הישראלית. מינוי עמית השבוע, הנשיא הלא חוקי הראשון של בית המשפט העליון, הוא ירייה למרכז המסה של הדמוקרטיה הישראלית.
אולי צרתנו היא העברית, שתרגמה Separation of Powers כ"הפרדת רשויות". משום שהעיקר בהפרדה איננו ה"רשויות" סתם, אלא הפרדת הסמכויות, הכוחות השונים שלהן. כל רשות וסמכויותיה הייחודיות, שאסור לרשויות האחרות ליטול לעצמן. אבל הרשות השופטת היתלה בישראלים התמימים הנוהים אחריה, כביכול ה"רשויות" נותרות נפרדות – בזמן שבפועל היא שואבת לעצמה את כל העוצמות והסמכויות הייחודיות שלהן.
יצחק עמית יהיה נשיא אידיאולוגי קיצוני, עם רקע ומזג שיפוטי לא מרשימים, שמעליו רובץ ענן חשדות להתנהלות אישית לא ראויה ובעיות אתיות קשות על כס השיפוט. אבל לא זה העיקר; כבר ידענו נשיאים לא ראויים ולא מרשימים. העיקר הוא שלצורך מינויו הפכו שופטי בית המשפט את עצמם למנהלי ועדה של הרשות המבצעת. הם כינסו ועדה ממשלתית, ניהלו אותה, והחליטו בה. זה עניין חסר תקדים. הדבר משול לשר משפטים שמשתלט על דיון בבית המשפט, יושב בדין, ופוסק – ועוד בנושא סמכויותיו שלו. דבר שכזה לא יכול להתרחש בשום דמוקרטיה, ואכן, ישראל הפסיקה להיות דמוקרטיה. תם המחזה. מסך יורד.
קולות הצהלה משמאל אינם מפתיעים. אין תיאוריה דמוקרטית מודרנית שלא תבהיר שמדובר בהפרה מוחלטת של עקרונות יסוד משטריים, הפרה שכולה הפיכה. אבל השמאל, כדרכו, ממוקד בתוצאות ולא בזכויות פוליטיות, הפרדת רשויות או נורמות משטריות. הוא כל כך רוצה להשפיל את הימין, עד שלא אכפת לו להפסיד על הדרך את הדמוקרטיה. ממילא, כפי שבישר אינספור פעמים, הוא מעדיף שהסמכות השלטונית תעבור מהכנסת והממשלה לידי הגילדה הלא נבחרת בת שבטו, או בלשונו, שמקורה בתעמולה הקומוניסטית, שתהיה כאן "דמוקרטיה מהותית".
זהו, כמובן, אסון לאומי. גם ברמה המוסרית והערכית, אבל לא פחות מכך ברמה המעשית. הפקידים הללו אינם כשירים לנהל מדינה. אין שום מערכת ממשלתית שהם מנהלים שמתפקדת באופן סביר. החלטותיהם מלאות ב"תהליכים" בירוקרטיים יקרים וחסרי ערך, בלי תוצאות מועילות ועם פגיעה ברורה באינטרס הציבורי. שלטון הפקידים, בחסות בתי משפט, הפך לבעיה רחבה בעולם המערבי, אך בשום מקום ממדיה לא מתקרבים לישראל. אבל השמאל אדיש לסוגיה הלאומית; יותר חשוב לו לנצח את הימין. במבחן שלמה הזה הוא מקפיד להיכשל.
שמרנות נחושה
יותר מבשר רעות הוא השקט בימין. השמאל הבעיר את המדינה, וקיפל את נתניהו, כשבסך הכול עמד לפטר שר ביטחון כושל ששירת את הגילדה הבירוקרטית. לעומת זאת, הימין מפגין אדישות לביטול הדמוקרטיה הישראלית ונראה שהשלים סופית עם ביטול זכויותיו הפוליטיות.
השאננות הזו דורשת הסבר. אבל לפני כן, שתי נקודות בענייני תודעה פוליטית בימין. הראשונה, נדמה שהתקשורת השמרנית־ימנית היא אחד הדברים הגרועים ביותר שקרו לימין. בערב שבו התבטלה הדמוקרטיה סיפר לי מישהו על אנשי ימין שטענו בתוקף שעמית לא ימונה. התפלאתי בקול, והוא הסביר: זה מה שקורה כשצופים בעיקר בערוץ 14.
אכן, חלק ניכר מתקשורת הימין נוטה לשדר אופטימיות רבה ולהלל את הממשלה, הישגיה ועוצמתה. מעין ציור סוריאליסטי, חסר קשר למציאות: אוטוטו ניצחון מוחלט בעזה, חיזבאללה "מוכרע", איראן עוד רגע מתמוטטת, הכלכלה מעולה, הממשלה בשליטה, עוד דקה יפוטרו כל הפקידים הסוררים, טראמפ עובד בשבילנו, אויבינו מורתעים, וכמובן, עמית לא ימונה. תקשורת הימין איננה מכונת רעל, אלא להפך, היא מכונת צמר גפן מתוק.
אבל יש כאן משהו עמוק יותר, פילוסופי משהו. מובילי דעה רבים שמייצגים בישראל את השמרנות נוטים להדגיש היבט מסוים, אומנם חשוב, של הגישה: מתינות, שינוי הדרגתי וסבלנות. המסר הזה, הראוי מאוד בהקשרים מסוימים, הוא שגיאה גמורה ביחס למאבק המשטרי המתחולל כיום, ומחולל נזק גדול.
המסר המרכזי של השמרנות הפוליטית הוא חשיבות ההקפדה על הנורמות היסודיות, המשטריות, המוסדיות, שמקיימות את החברה. במלחמה על התשתית הנורמטיבית הזו, הכלל הוא דבקות, לא ותרנות. לענייננו, אין פשרה על עקרונות הדמוקרטיה. אין ויתורים על זכויות פוליטיות בסיסיות. אין הנחות על נורמות יסוד משטריות.
אכן, כאשר כללי המשחק נשמרים, נכון לפעול בהדרגתיות, סבלנות ופשרנות. אבל כשהיריב מנסה לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי המשטר עצמו, התגובה הנכונה היא מאבק נחוש ובלתי מתפשר, ולא פטפוטים נינוחים על כך שבעתיד, עקב בצד אגודל, לאט ובסבלנות, יבוא לציון גואל ותשוב הדמוקרטיה לישראל.
במילים אחרות, כאשר הימין מנצח בבחירות, נכון שימשול במתינות ויחולל שינויים בסבלנות והדרגתיות. זאת בניגוד לשמאל, שכאשר הוא זוכה בבחירות, הוא מנסה במהירות לחולל מהפכות. כל עוד נשמרים כללי המסגרת של המשחק הדמוקרטי, ההבדל הזה תקין. אבל כאשר מפירים את כללי המשחק ומחריבים את הנורמות והכללים של המשטר, חייבים להילחם בחזרה בנחישות. כך, דווקא מתוך עקרונות שמרניים, מתוך מחויבות לנורמות הדמוקרטיות היסודיות שמאפשרות לנו לשמור על הדדיות והוגנות, ושרק בזכותן אנו יכולים להתנהל במתינות וסבלנות. על היסודות הללו בנוי הכול, וכאשר הם אובדים, אובד הכול.
חלק ניכר מתקשורת הימין נוטה לשדר אופטימיות רבה ולהלל את הממשלה, הישגיה ועוצמתה, ללא קשר למציאות.לא מכונת רעל אלא להפך, מכונת צמר גפן מתוק
אבל השמרנים הישראלים הרדימו את עצמם ואת הציבור במנטרות של "עקב בצד אגודל" ו"לאט לאט", והשמאל, ובכן, הוא "נעור", ער תמיד. ואומנם, הזרוע המשפטית־ביטחונית של הבירוקרטיה הישראלית, הפרוגרסיבית ברובה, אימצה בעליל את יסודות המאבק הפוליטי המהפכני של השמאל: לא לוותר על אף שעל, וכל האמצעים כשרים. אלה הם "ערכי היסוד" האמיתיים של שיטתם. ולכן, מאז הרפורמה, הפרזנטורים של הימין שוב ושוב מתחננים לבירוקרטיה ה"מהותית" שתזרוק להם עצם כלשהי, שתותיר להם ולו מראית עין של הישג קלוש ושדוף, ולא זוכים לקבל אפילו פירור.
מול אידאולוגיה אנטי־דמוקרטית ופרקטיקה אלימה שכזו, מתינות, פשרנות ונועם הליכות פשוט לא מועילים. בפועל יש רק שתי אפשרויות: מאבק נחוש מול האוליגרכיה המהפכנית – שהיה יכול להימנע אילו נבחרי הציבור מימין היו מקפידים מראש על כוחם ועל הסמכויות הדמוקרטיות המוקנות להם כחוק – או, האפשרות השנייה: כניעה.
מחיר האדישות
תקשורת הימין והתודעה השמרנית המבולבלת הן רק הרקע לאדישות להפיכה שהתחוללה השבוע. ההסבר המרכזי קרוב ומיידי יותר. לפתרון התעלומה נתחיל בנאום בחירות אייקוני של טראמפ מ־2016, שבו הוא מבשר לקהל: "נתחיל לנצח שוב. ננצח כל כך הרבה, ננצח בכל רמה, ננצח בכלכלה, ננצח בצבא, ננצח בבריאות… ננצח בכל היבט והיבט, אנחנו ננצח כל כך הרבה, שאולי תתעייפו מלנצח, ותגידו בבקשה, בבקשה, יש יותר מדי ניצחונות, אנחנו לא עומדים בזה יותר, אדוני הנשיא, זה יותר מדי. ואני אגיד לכם, לא, זה לא! אנחנו חייבים להמשיך לנצח, אנחנו צריכים לנצח עוד, אנחנו ננצח עוד!"
הנהגת הימין הנוכחית, "גוש הימין על מלא", היא תמונת הראי של הנאום הזה. היא מפסידה בכל היבט והיבט. היא מפסידה לבירוקרטיה, לבית המשפט, לייעוץ המשפטי, לשמאל, לחרדים, לצמרת צה"ל ומשרד הביטחון, לביידן, היא מפסידה בכלכלה (במחיר אסטרונומי לציבור), היא מפסידה בחברה, מפסידה בחינוך, אחרי כמה הישגים יפים היא מפסידה לחיזבאללה, וכעת, ואסור להכחיש זאת, גם לחמאס. ואנחנו מתחננים: בבקשה, יש יותר מדי הפסדים, אנחנו לא עומדים בזה יותר, והיא עונה: לא! אנחנו חייבים להמשיך להפסיד, אנחנו צריכים להפסיד עוד!
זו נראית כמו הסיבה העיקרית לאדישות בימין. ממשלת ה"ימין על מלא" כל כך הרגילה את האלקטורט העיקרי שלה להפסיד, עד שעוד הפסד, גם אסטרטגי ודרמטי כל כך, כבר מתקבל במשיכת כתף.
זה הסבר האדישות, אבל לא פחות חשובה ממנה – המדיניות. הבעיה התהומית, המחלה חשוכת המרפא של שרי הימין, היא ניסיונם לטשטש את כישלונותיהם ולמנוע את תיקון הליקויים. בכל הנוגע לביטחון התופעה הזו בולטת במיוחד. פוליטיקאים בקונספציה (כנתניהו וכ"ץ), ממנים ועדות של ראשי מערכות לשעבר בקונספציה (כנגל ועמידרור), וראשי מערכות לעתיד שהם חלק מהקונספציה (רמטכ"ל חדש מקאדר ישן). כשלי העומק של 7 באוקטובר לא נחקרים, ואין כוונה להפיק מהם לקחי אמת.
ממי תבוא הישועה? לנתניהו הבנה מרשימה בהיבטים שונים של ביטחון לאומי, אבל אין לו הבנה מקבילה ברמה הצבאית והאופרטיבית. שר הביטחון ישראל כ"ץ נטול כל השכלה והבנה צבאית. תוכניתו הגרנדיוזית, ה"אסטרטגית", לפתרון בעיית עזה – תוכנית שהוא מקדם באדיקות שנים רבות, כולל בזמן המלחמה הנוכחית – היא הקמת אי מסחר ואנרגיה מלאכותי של 5,000 דונם, בים מול הרצועה. אם רק נבנה לג'יהאד האנטישמי ברצועה אי, עזה תהיה סינגפור. אפילו שמעון פרס היה מציאותי יותר.
גם שאר שרי הקבינט תוהים ותועים. גם הם חלק מקבלת ההחלטות שדרדרו את מערכת הביטחון וצה"ל, וגם היום ביקורתם העיקרית היא שצה"ל צריך להיות יותר "התקפי", מילה פופוליסטית ריקה, סיסמה שמעידה בעיקר על קוצר ההשגה של המבקרים בנוגע למחדלים המקצועיים והבעיות הדוקטרינריות של המערכת.
הפוליטיקאים של הימין אומנם מזהים אי־נחת ציבורית מכשלי מערכת הביטחון, אבל בקוצר השגתם הם יכולים רק לחזור על אותן טעויות, תוך הגדלתן בהון ציבורי רב, כהצגה של "תיקון". אנו מקבלים את אותם אנשים, עם אותן תפיסות, באותן עמדות, עם אותו קוצר הבנה ואותה אוזלת יד, אבל עם הרבה יותר כסף, והבטחה עיקשת שאין מה לדאוג: נמשיך להפסיד.
עד כמה הממשלה לא רלוונטית לתיקון? השבוע עלתה יוזמה חשובה מטעם כמה ח"כים בימין וארגוני חברה אזרחית: לשפר את הליך מינוי הרמטכ"ל. הם ביקשו להגדיל שקיפות, לבקש מהרמטכ"ל המיועד תשובות לשאלות מהותיות והצעות לשינוי, ולצרף למינוי ועדה אזרחית שתלווה אותו. הצעה ראויה ומתבקשת לנוכח הקונספציה והאינטרסים המשותפים לשרים ולצמרת צה"ל. התגובה הייתה דחייה מהירה בזלזול תהומי; הממשלה לא תיתן לאיש להפריע לה להמשיך להיכשל.
ברמה ההיסטורית, הממשלה הזו תיזכר בעיקר בשל שני הפסדים לאומיים אסטרטגיים: הרפורמה המשפטית, שנקברה סופית במינוי עמית על ידי בית המשפט, והמלחמה. לו ממשלת שמאל הייתה נכשלת אפילו בחזית אחת כזו, היינו דורשים ממנה לפנות את מקומה מיד. נבחרי הימין לא רק נכשלים, אלא גם מסרבים להודות ולתקן את טעויותיהם, וממשיכים לערום עליהן נוספות.
לכן הגיע הזמן לדרוש את קיומה של הנורמה היסודית ביותר בדמוקרטיה: לקיחת אחריות פוליטית. הנורמה הזו חשובה יותר מכל ממשלה; בלעדיה אין בכלל ממשלה, יש קרקס. כעת אין ברירה, אלא לקבוע שממשלת "ימין על מלא" נכשלה "על מלא", במחירים עצומים. הגיע הזמן שתשים סוף להפסדים, תיקח אחריות, ותפזר את עצמה.
