האזנה לריאיון המלא של אריה דרעי ברדיו קול ברמה, מחזקת את הרושם שדרעי לא התכוון להציב אולטימטום פומבי לנתניהו. זו הייתה שיחה נינוחה במגרש ביתי, שבתחילתה התלונן דרעי על השפעת שאחזה בו, ועסקה ברובה בחוק להנצחת הרב עובדיה יוסף שהעבירה ש"ס השבוע. בהמשך עברו המראיין והמרואיין לקונן יחד על מצוקת בני הישיבות באין חוק גיוס. דרעי התלונן ש"הימין תמיד הפיל את הימין", והאשים את הציונות הדתית ב"קמפיין מטורף". ואז, בהערת אגב במשפט הסיום, ספק אם בהשפעת החום במיטת חוליו וספק אם בגלל חמימות הריאיון, הוא חשף את לוח הזמנים האמיתי להעברת החוק. חודשיים. "אם לא, נלך לבחירות, מה לעשות", הוא דיווח ושב לכוס התה שלו.
זו הייתה הערכה או פרשנות פוליטית אותנטית שההיגיון מאחוריה ברור: יו"ר ש"ס לא הזכיר את התקציב, אבל החודשיים שקצב לחוק הגיוס מסתיימים בדיוק במועד האחרון להעברת תקציב המדינה. אם עד סוף מרץ הכנסת לא תאשר אותו, היא תפוזר אוטומטית. דרעי חשף את הרהורי ליבו, שמתברר, קרובים מאוד להצהרות הלוחמניות של גולדקנופף שכרך את התקציב בגיוס.
עם כל הכבוד לאולטימטום של החרדים, האולטימטום של סמוטריץ', שנוסח באופן חד הרבה יותר, יסתיים מוקדם יותר: בעוד חודש יסתיימו 42 ימי השלב הראשון בעסקה. עד אז, וכנראה כבר קודם, נדע אם המלחמה מתחדשת, או שצה״ל ייסוג גם מפילדלפי במסגרת השלב השני של ההסכם. באופן פרדוקסלי, שר האוצר שביד אחת מקדם את תקציב המדינה, מערער ביד השנייה את עצם קיום הממשלה. לפחות בינתיים, קצב העניינים בעסקת החטופים משיג את התקציב.
וזו הבעיה של סמוטריץ': גם אם יחליט להפיל את הממשלה, הוא מעדיף להעביר קודם כול את התקציב ורק אז להעביר חוק לפיזור הכנסת. זה גם הבידול שלו מבן־גביר: הוא אומנם נשאר בינתיים בממשלה, אבל הבהיר שאם יפרוש בגלל סיום המלחמה, לא יתמוך בקואליציה מבחוץ אלא יפיל אותה. לסמוטריץ' יש נימוקים משכנעים למה כדאי להעביר תקציב גם אם הולכים לבחירות: גם טובת המדינה שזקוקה לתקציב בעת מלחמה, אבל גם הידיעה של השותפות הקואליציוניות שבתקציב הזה הכסף יזרום למקומות שהם החליטו. לכן הוא עלה על דוכן הכנסת כדי להציע לחרדים: גם אם לא נגיע להסכמות, קודם תקציב ואז פיזור הכנסת. אלא שדרעי, שנבהל מהאולטימטום של עצמו, ממש לא מעוניין להיות חתום באופן אקטיבי על הפלת ממשלה. הוא מעדיף שהיא תיפול במחדל, לא ב״קום עשה״. הקהל של ש"ס לא יסלח לדרעי אם הוא ירים אצבע בעד פיזור הכנסת. אבל אם לא יעבור תקציב, היא פשוט תתפזר מאליה.
גשר לא צר
היום השישה־עשר לעסקה הוא היום שבו ייפתח רשמית המו"מ על השלב השני שלה. למחרת, ולא במקרה, יגיע נתניהו לבית הלבן לפגישה עם דונלד טראמפ. הקדמת הלו״ז לפגישה כבר בשבוע הבא מלמדת על הנחישות של המארח להבטיח את המעבר לשלב הבא וסיום המלחמה, אבל גם על המצוקה הפוליטית של האורח. טראמפ הפעיל אומנם לחץ אפקטיבי, רובו כנראה טרם נחשף, שכפה על נתניהו עסקה בניגוד לכל הצהרותיו ועקרונותיו בשנה האחרונה, אבל הוא מביא לשולחן גם גזרים שעשויים לסייע לנתניהו להתגבר על המצוקה הקואליציונית. למשל, יוזמת הטרנספר הזמני של חלק מתושבי עזה.
קמפיין ההגירה של טראמפ הוא גשר לא צר בכלל לשלב השני של העסקה. אם ההצעה שעד עכשיו קודמה בשולי הימין תהפוך לפתרון חצי־מעשי בחסות נשיא ארצות הברית, זה עשוי להיות שיקול משמעותי מאוד עבור האגף הניצי של הממשלה שמתפתל כעת בייסורים מול קריסת מטרת המלחמה של השמדת חמאס. חלק מהמומחים מיהרו להסביר שזה לא ישים, שמצרים וירדן לא יסכימו, שהפלסטינים לא יעזבו את אדמת עזה. אבל אי אפשר להתייחס ברצינות תהומית לכוונות טראמפ בעניין העסקה, ובאותה נשימה לפטור את יוזמותיו האחרות כהזיה. העידן הדיפלומטי החדש מחייב גם צניעות, ובכל מקרה, האינטרס הישראלי הוא בקידום רעיונות מהסוג הזה. את האחרים כבר ניסינו. גם אם זה לא יבשיל לעזיבה של מאות אלפים, אפילו תודעתית יש ערך בכך שהדיון יעבור לעסוק בירידה של הפלסטינים מפיסת האדמה שבין הירדן לים.
אי אפשר להתייחס ברצינות תהומית לכוונות טראמפ בעניין העסקה, ובאותה נשימה לפטור את יוזמותיו האחרות כהזיה
טראמפ כבר הוכיח שגם החוגגים את בחירתו וגם האבלים על ניצחונו הסיקו מסקנות מוקדם מדי. הנשיא האמריקני יצירתי, לא צפוי, ביזנסמן בנשמתו. לעיתים שטחי וחסר סבלנות לפרטים, אבל לפחות באזורנו הוא מצויד בהבדלה אינטואיטיבית בין טוב לרע. גם עכשיו מומלץ להמתין ולהחזיק חזק. ביום שלישי הקרוב נתניהו ילמד באופן בלתי אמצעי על מה שמתכנן הנשיא גם ביחס ליתר חלקי המזרח התיכון החדש: איראן וסעודיה, שתי תחנות חשובות. הראשונה, אם יוחלט על מהלך התקפי, עשויה לתרום לחיזוק הקואליציה, אבל השנייה עם מחירה המדיני אולי תאיץ את פירוקה. שתיהן יחד נחוצות לנתניהו לשיפוץ המורשת, בין אם פניו לשימור הקואליציה, לבחירות או לפרישה בהסדר משפטי.
בשר ודם
אילו עדות ראש הממשלה הייתה מתקיימת בקצב המקורי, היא הייתה אמורה להתקרב לסוף החקירה הראשית. שמונה שבועות חלפו מאז תחילתה, רק שבע ישיבות עדות התקיימו בפועל. הרכב השופטים היה נוקשה בכל הקשור לשורת הדין ולעיקרון של שוויון בפני החוק, והתעקש להציב יעד של שלוש ישיבות בשבוע. אך משעה שהתחילה העדות, הוא שב להיות קשוב לצרכיו של ראש הממשלה ולמציאות שכפתה את עצמה על הלו"ז המשפטי. בפועל, לא היה שבוע אחד שהתקיימו בו שלוש ישיבות.
נתניהו באולם המשפט. צילום: מוטי מילרוד, פלאש 90זה התחיל בטפטוף: בשבוע הראשון התחילו רק ביום שלישי. בשבוע השני נתניהו ביקש שחרור כדי לסייר בחרמון. בשבוע השלישי בית המשפט קיים דיון טכני עם עורכי הדין ללא ראש הממשלה, כי אולם בית המשפט היה תפוס בדיון אחר. ברביעי הדיונים בוטלו בגלל הניתוח של ראש הממשלה, בחמישי ובשישי ובשביעי בגלל ההחלמה. השבוע השופטים כבר דרשו מראש הממשלה להתייצב לשלוש ישיבות של עדות מקוצרת, אבל אחרי ישיבה אחת, שבה נתניהו הזים את השמועות על מחלה סופנית, התברר שאחד השופטים חלה בשפעת. הדיונים של השבוע הבא בוטלו בגלל הנסיעה לטראמפ. גם הישיבות המעטות שכן מתקיימות, נקטעות להפסקות ופתקים שוטפים. ראש הממשלה עיצב לו תנאי עדות חסרי תקדים, מפני שגם עדות של ראש ממשלה כנאשם היא חסרת תקדים. לא הכול קשור בניהול המדינה אלא גם בעובדה שהנאשם, מלבד היותו ראש ממשלה, הוא גם אדם בן 75. וגם השופטים, התברר, הם בשר ודם.
