למנכ"ל החדש של משרד האוצר, אילן רום, ממתינים אתגרים רבים וסבוכים. הכותרות בעיתונות הכלכלית התמקדו השבוע בחוסר השכלתו הכלכלית. אכן, עד היום מנכ"לי משרד האוצר החזיקו לרוב בתואר בכלכלה, או לפחות היו בעלי ניסיון בניהול גופים ממשלתיים גדולים ועתירי תקציבים. בהודעת משרד האוצר צוין הוותק הביטחוני של רום; הוזכר שהוא "שירת 25 שנים במוסד והגיע לדרגת תת־אלוף", וכי הוא "בעל ניסיון בקידום תהליכים מורכבים". בשנתיים וחצי האחרונות מכהן רום כמנכ"ל מועצת מטה בנימין. מבין המועמדים הפוטנציאליים לתפקיד, שמו של רום לא היה על הרדאר של אף אחד. במשרד האוצר לא ממש מכירים אותו, ובעיתונות הכלכלית נאלצו לחפש את שמו בגוגל. כיוון שאת רוב הקריירה שלו הוא עשה בגוף חשאי, התוצאות במנוע החיפוש לא היו משביעות רצון.
רגע לפני אישור התקציב, וכאשר עננת חוק הגיוס מעיבה על הקואליציה, מחליפים במשרד האוצר מנכ"ל מנוסה במנכ"ל חדש, חסר ניסיון בעבודה מול משרד האוצר או בתוכו. משרד האוצר הוא מקום שדורש נעליים גבוהות. הפקידות הבכירה איננה כפופה למנכ"ל אלא פועלת במקביל אליו מבחינה מנהלית, והיא יודעת לשים רגליים למדיניות שלא מוצאת חן בעיניה. מלכתחילה, המינוי הציב בפני סמוטריץ' אתגר לא קל: לאתר מנכ"ל בעל סמכות ומעמד שיצליח לעבוד מול משרד האוצר והפקידות, אבל גם ייצג נאמנה את האינטרסים של השר. במציאות כזו, מאגר המועמדים המתאימים מצומצם מראש. אם דורשים גם השכלה כלכלית וניסיון רלוונטי, ולוקחים בחשבון שתוחלת החיים של המינוי היא קצרה, ברור שהמשרה הזו איננה קורצת לבכירים. בסופו של דבר נראה שסמוטריץ' העדיף את ההשתייכות האידאולוגית והסוציולוגית על פני התאמה מקצועית והשכלה רלוונטית.
למנכ"ל החדש ימתינו לא מעט אתגרים מקצועיים. העבודה על תקציב 2025 הסתיימה למעשה. עד כניסתו הצפויה של רום לתפקיד, בעוד כמה שבועות – התקציב אמור לעבור בכנסת; אם הוא לא יעבור, האתגר בכל מקרה יהיה פוליטי ולא מקצועי. על תקציב 2026 איש עדיין לא מדבר, וספק אם הממשלה הנוכחית היא שתעביר אותו. מה שכן יחכה למנכ"ל החדש הוא רשימת נושאים ששר האוצר מעוניין לקדם בשנה הקרובה, בעיקר את תוכניותיו למאבק בהון השחור בישראל. ובתחום הזה, רוב העבודה המקצועית מתקיימת ברשות המיסים ולא במשרד האוצר.
בניגוד למנכ"ל הנוכחי, שרוב כהונתו נדרש להתמודד עם מלחמה ממושכת, יקרה ומורכבת, המנכ"ל החדש ייכנס לתקופת ההתאוששות מהמלחמה. זה אמור להקל על עבודתו. אולי היתרון הגדול ביותר שיעמוד לרשותו הוא מילוי שלושה תפקידים בכירים במשרד האוצר שעומדים להתפנות בחודשים הקרובים: דוברת המשרד לילך ויסמן, היועץ המשפטי אסי מסינג, וראש אגף תקציבים יוגב גרדוס שיסיים את תפקידו באוגוסט, ואולי יקדים את עזיבתו לאחר אישור התקציב.
תקופה כזו, ללא גרזן של תקציב, כשרוב הגזירות הכלכליות מאחורינו וההתאוששות הכלכלית לפנינו, עשויה להיות ההזדמנות של מנכ"ל מנוסה לקדם שינויים גדולים, מהסוג שמדינת ישראל המלקקת את פצעי המלחמה זקוקה להם עכשיו. אולי אילן רום יצליח לקדם את השינויים הללו, אבל חוסר הניסיון והיעדר ההיכרות שלו עם המערכת החזקה של משרד האוצר, הם לפחות סיבה לחשש. גם אם התפקוד שלו לא יהיה אסוני, לא סביר שבמשמרת שלו נראה את הקפיצה הגדולה קדימה.
חלטורה ישראלית
הנה סיפור אופייני על ניסיון לבטל רגולציה שדווקא לא צלח, הפעם דווקא במידה רבה של צדק. לפני כמה חודשים ביקש שר הכלכלה ניר ברקת לבחון אפשרות לבטל את חובת סימון המחירים על כל מוצר, ולהחליף אותו בצג דיגיטלי. על פניו, מדיניות הגיונית. הדרישה לסמן מחיר על כל מוצר היא חריגה בהשוואה למקומות אחרים במערב, ומייקרת מאוד את עלויות התפעול עבור רשתות השיווק. כאשר סופרמרקט נדרש להחזיק כמה עובדים שיסמנו כל מוצר, הוא מגלם את העלויות הללו במחיר לצרכן, וכולנו משלמים יותר.
פרשת סימון המוצרים מייצגת את מחדלי הרגולציה הישראלית: הדרישות מפורטות מדי, אבל כמעט לא נאכפות. הפוך ממה שצריך
ואולם, עם פרסום הכוונה לבטל את חובת סימון המחירים החלו להתפרסם ברשתות החברתיות אינספור צילומים של מדפים בכל רשתות השיווק והחנויות האפשריות, שלאיש אין מושג מה מחירי המוצרים הניצבים עליהם. החובה להצמיד דבקית מחיר לכל מוצר איננה אמורה להתבטל לחלוטין אלא להתחלף בצג דיגיטלי, או לכל הפחות בסימון על המדף. הלקוח שעומד ליד המדף רוצה לדעת כבר בשלב הזה כמה עולה המוצר, ולא להיות מופתע ליד הקופה. אבל המרכולים בארצנו הם מופת של כאוס. המדפים נעדרים כל סימון, או שאין קשר בין המוצרים שמונחים עליהם לתג שמוצמד להם. בלבול אינסופי, רחוק שנות אור מהמדפים המסודרים במרכולים בארה"ב או באירופה.
הקמפיין ברשת צבר תאוצה והביא את ברקת להתקפל ולהודיע שחובת סימון המוצרים נותרה בעינה. אם רשתות השיווק קיוו לחסוך עלויות מיותרות ולצמצם עובדים, משאב שגם כך מצוי במחסור, תקוותן התבדתה. האמת צריכה להיאמר: אין להן את מי להאשים מלבד את עצמן. מי שמעוניין ברגולציה רזה צריך לעמוד במינימום ההכרחי שמתבקש ממנו ולהציב סימון על המדף, גם אם לא על כל מוצר.
הסיפור הזה מייצג במידה רבה את המכשולים שעומדים בפני צמצום הרגולציה בישראל. ראשית, התרבות המקומית שמתאפיינת בחלטורה ופרטאץ', איננה מסייעת לשאיפה לצמצם את היקף הפיקוח הממשלתי. הבעיה השנייה היא הרגולטורים, שחושבים במונחי חקיקה, נהלים והוראות, במקום במונחי אכיפה. כדי שלרגולציה תהיה מקסימום תועלת ציבורית במינימום עלות, היא צריכה להיות רזה אבל אפקטיבית. כלומר, רשימת הדרישות מבתי העסק צריכה להיות מצומצמת, ברורה וממוקדת במה שהוא הכרחי בלבד – אבל להיאכף בחומרה. אצלנו הכול עובד הפוך: הדרישות מפורטות, מוגזמות ויורדות יותר מדי לפרטים, אך כמעט לא נאכפות. מקסימום נזק במינימום תועלת.
אם הדרישה הייתה שהצרכן ידע מה המחיר, היו לכך הרבה פתרונות אפשריים. כל חנות הייתה בוחרת אם לסמן כל מוצר או רק את המדף, ואולי להעמיד לרשות הצרכנים קודן עם מסך בכל מעבר, ואפילו אפליקציה שמאפשרת לבדוק מחירים. הטכנולוגיה קיימת, וכבר פועלת ברשתות הגדולות. הרגולטור צריך רק לעבור ולבדוק, ולעשות זאת בעקביות. כשרשתות השיווק יֵדעו שהעניין רציני, הן ייקחו אותו ברצינות. כשהנהלים הם רק מילים כתובות על נייר, ללא שיניים, לא באמת משנה כמה המילים האלה נחרצות.
