לפני הרבה שנים הייתה לי מיגרנה של הביוקר. מה זה של הביוקר? כזאת שחוסמת מחצית משדה הראייה. זה קרה פתאום, בלי אזהרת כאב ראש או חולשה. כאילו מישהו כיבה את צד ימין של העולם. כשהבטתי קדימה, חצי מהחדר היה שחור. זה היה מבהיל מאוד, ואולי דווקא בגלל זה לא הפסקתי את עיסוקיי, אפילו לא לרגע.
כסטודנטית צעירה ונמרצת שהתפרנסה מעבודת מזכירות, המשכתי לחלק דואר לתיבות של המרצים והחוקרים. כדי להצליח לקרוא את הכתובות שעל המכתבים וכדי לא להתבלבל בין המספרים שעל תאי הדואר, נאלצתי להזיז את הראש לגמרי ימינה. כשמישהו קרא לי, שוב הזזתי את הראש והבטתי עליו מזווית עין שמאל. כך ניהלתי את השיחות עם הבוס ועם כמה מרצים שבדיוק עברו במשרד. התופעה חלפה ונעלמה כמו שהגיעה, ומאז לא שבה לבקר. אבל עיניכם הקוראות, היא הותירה בי את חותמה.
השבוע נזכרתי בעיוורון החלקי ההוא. נזכרתי בו כי יש תקופות שבהן ערוצי התקשורת וכותבים רבים ברשתות החברתיות נראים כלוקים בעיוורון למחצה. כשהדברים נוגעים להנהגה הפוליטית זה לא חדש, אבל לפעמים הדברים נוגעים לציבורים בעם ואז התופעה מרגיזה ומקוממת יותר מהרגיל.
כבר תקופה ארוכה שהשיח סביב עסקת החטופים מציג תמונה חלקית וכואבת, שלפיה מי שבעד עסקה הוא אדם חומל שדואג לחטופים, ואילו מי שמתנגד לה איננו רוצה בטובתם. עם ההצבעה על העסקה ושובן של החטופות (יחזרו במהרה ובשלום גם כל השאר, אמן) הופיעו אינסוף דיווחים ותגובות מתריסות ומעוותות כלפי המתנגדים.
השיח הזה לא כלל שום הכרה בלחימה הפיזית, באובדן חיים, בנכונות להקריב זמן וכוחות בשדה הקרב כדי להחזיר את החטופים. הוא התעלם מהתאספות לתפילות, ההזמנות לשיח והביקורים בכיכרות, וכמובן ממחיר העסקה. כל זה נמחק. אם אתה מסכים איתי בדרכי, אז אתה בסדר. אבל אם אתה חושב שהדרך להשיג את המטרה היא אחרת, או שהמחירים נדמים לך כבדים מדי, אתה לצרינו. זהו. אין גוונים, אין מורכבות. הכול בינארי, חצי סיפור וזהו. שדה ראייה מוחשך למחצה. האם חזרנו אחורה במנהרת הזמן, והמלחמה המרה לא לימדה אותנו דבר?
השבוע הרגשתי שהניסיון שלי ושל חבריי לראות את הצד השני ולהרגיש בכאבו הוא ממש לא נחלת כולם. אני מתאמצת להבין את התפיסות והרגשות של מי שאיננו חושב כמוני, אבל זה חד־סטרי. אין תנועה נגדית הדדית.
תראו, לא תמיד המושג "מורכבות" הוא ברכה. לפעמים הוא מסתיר מאחוריו עמימות או חוסר רצון להחליט. אבל חד־גוניות נוראית לא פחות. היא מוחקת את כל הגוונים ואפשרויות הביניים, משבשת את קבלת ההחלטות, ובעיקר זורעת פילוג ושנאה.
משככי כאבים
שני דברים כן היו מרפא עבורי השבוע, וכשראיתי אותם הזכרתי לעצמי שוב שאני זקוקה בדחיפות לדיאטת רשתות חברתיות וחדשות. כשמירב לשם־גונן, אימא של רומי, ביקרה במערכת מקור ראשון לפני כחודש, היא אמרה לאימהות המיניקות לא להסתכל בחדשות כי זה מייבש את חלב האם. הרבה חוכמה טמונה במשפט הזה. נכון, במדינה המוטרפת שלנו אי אפשר להתעלם ממה שקורה מסביב, אבל אפשר לצרוך תקשורת במשורה וגם להחליט במה צופים.
הטלטלה הגדולה שעברה מירב עם חטיפת בתה, הביאה אותה לחרוש את הארץ כדי לספר את סיפורה של רומי, אבל גם כדי לפגוש את העם ולדבר אליו ועליו. למרות הדחיפות להשיב את בתה הביתה, היא פגשה דעות אחרות משלה והעבירה את הבשורה שהיחד הישראלי הוא הבסיס, הדבק שבלעדיו אי אפשר. רומי שלה חזרה לפני כמעט שבועיים, והשבוע מירב חזרה לרגע לפייסבוק וכתבה פוסט משכך כאבים.
"תודה עם ישראל שלי", היא כתבה. "תודה על היותכם, על הלב הענק, על המעורבות, כל אחד בדרכו, על הנכונות לפגוש את המציאות כמורכבת ולא שטוחה, על הרצון לייצר שיח שונה, להבין את המציאויות השונות שקיימות במדינת ישראל, לראות אחד את כאבו של השני". בהמשך היא ייחלה לחזרת כל החטופים והוסיפה: "מלבדם, יש עם שלם שזקוק שיראו אותו". לשם־גונן התייחסה למשפחות שכולות ולמעגלים נוספים שזקוקים לחיזוק. בשבוע כזה אני שואבת ממנה תקווה, ומייחלת שלצד הליווי של בתה, היא לא תפסיק לדבר בבמות ציבוריות ולומר מילים של טעם.
בשבוע כזה אני שואבת תקווה ממירב לשם־גונן, ומייחלת שלצד הליווי של בתה היא לא תפסיק לדבר בבמות ציבוריות ולומר מילים של טעם
"בשבעה באוקטובר המפלצת הזאת סינוואר ידע בדיוק מה הוא עושה, הוא הכניס אותך למשפט שלמה. הרבה פעמים אני מרגיש שהבחירה שלנו היא כזאת שאנחנו נותנים לו את מבוקשו". המילים האלה הן של יזהר ליפשיץ, איש קיבוץ ניר־עוז, שהוריו נחטפו לעזה. אימו שוחררה, אביו עוד שם. ליפשיץ אמר אותן לאליהו ליבמן, איש קריית־ארבע, שבנו אליקים נחשב חטוף במשך שבעה חודשים ולבסוף התגלה שנרצח בנובה. השניים יצאו לסנפלינג משותף בנחל דרגות, שממנו נולד הסרט "תלויים אחד בשני".
הם הכירו כשליבמן ניסה להביע את דעתו באסיפה של משפחות החטופים, וספג קיתונות של צעקות והאשמות. ליפשיץ גונן עליו ועמד על כך שליבמן יאמר את דברו. מאז יש ביניהם קשר שהוא מעל ומעבר למילים. הסרטון היפהפה, מבית "רגע של חוכמה", מרגש עד דמעות. לא תראו שם לאבי דאבי. יש פערים, השיח איננו שטחי, כל אחד מדבר על התחושות שלו ומציג את מה שעבורו הוא ייהרג ובל יעבור. שניהם מדברים על הצורך להכיר את הכאב של האחר.
אפשר להבין מדוע הסרטון הזה לא הופק באחד מערוצי המיינסטרים. הוא לא משפד אף אחד, לא מאשים ואין מוזיקה דרמטית. אבל יודעים מה? בתוך יום אחד כבר היו לו 20 אלף צפיות וגם אתם מוזמנים לראות (תקדישו קצת יותר מ־12 דקות, כדאי). אני מזכירה לכולנו שהמציאות לא נמצאת ברשתות אלא בעולם שבחוץ, ויש אנשים רבים שמוכנים לפעול למען השני, להקשיב לו ולראות תמונה שלמה.
ofralax@gmail.com
