עֲמִיתִים

עֲמִיתִים

 

 

בַּלִּשְׁכָּה שֶׁל עָמִית בֶּכֶר

אֵין שׁוּם זֵכֶר לְשׁוּם סֶכֶר

שֶׁבִּקֹּרֶת יַעֲמִיד

לְשִׁטְפוֹן יִצְחָק עָמִית.

 

אֵיזֶה סֶכֶר? מָה, לְהֶפֶךְ.

הַלִּשְׁכָּה הִיא דֶּלְתַּת שֶׁפֶךְ

לְעָמִית, נָהָר חֲסַר

מַעֲצוֹר, אֶל כֵּס קֵיסָר. 

 

חֲקִירָה

 

אִם תַּגִּיד לַתָּמִים "מַמְלַכְתִּי"

הוּא יִצְהַל "נֶהֱדָר! לֵךְ אִתִּי!"

אַךְ שְׁקוּפָה הַתַּרְמִית:

"מַמְלַכְתִּי" זֶה עָמִית.

זֹאת עָלוּל הַתָּמִים לְהַחְטִיא.

 

פָּרָשַׁת וַיִּתְקֹף

 

תּוֹדָה רַבָּה מַר וִיטְקוֹף.

זְכוּיוֹת לְךָ נִזְקֹף.

אֲבָל עַכְשָׁו עָדִיף-כֹּה 

עִבְרוּת. קְרִי: וַיִּתְקֹף. 

 

יוֹלַן הַחֲדָשׁוֹת

 

נָתוּן הוֹרֵס,

חֲדָשׁוֹת אֶתְמוֹל:

לִפְרַס הַ-press

יֵשׁ smell שֶׁל שְׂמֹאל.

 

בְּלִי נֶאֱמָנוּת

 

בִּתְחוּם אֶחָד כָּאן שֶׁל דִּבּוּר,

"בּוֹגֵד" הוּא שֵׁם חִבָּה.

בִּתְחוּם אַחֵר זֶהוּ טַאבּוּ 

וְהוֹצָאַת דִּבָּה.

זֶה פֶּלֶא נֹסַח מָה-רַבּוּ,

אוֹ שֶׁיֶּשְׁנָהּ סִבָּה?

 

בִּינָה צְהֻבָּה

 

הָעוֹרֵךְ-וּמְתַרְגֵּם, שֶׁבְּאֵי-אַי יוּמַר,

נָשָׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר:

 

בְּקָרוֹב, פַּרְנָסָה, אַתְּ תֵּצְאִי מֵחַיַּי.

לְאַחֶרֶת אֹמַר פַּרְנְסִינִי. 

אֲבָל אִם כְּבָר נִדְחֵיתִי מִפְּנֵי הָאֵי-אַי,

לְפָחוֹת שֶׁהוּא לֹא יִהְיֶה סִינִי!

 

חֹרֶף טוֹב

 

אֵי-מֵאָז, בְּעֵת בַּצֹּרֶת,

הִתְנַצַּלְנוּ אִם בַּחֹרֶף

הַשִּׁמְשִׁי וְהַנָּעִים 

הִתְבָּרַכְנוּ נֶהֱנִים.

 

אָז בָּכִינוּ, הִתְפַּלַּלְנוּ –

אַךְ מֵאָז, מֵאָז הִתְפַּלְנוּ

וְהַיָּם כֻּלּוֹ מַשְׁקֶה,

הַבַּצֹּרֶת מַמָּשׁ-כֵּיף.