אני רוצה לנסות להכניס קצת שכל בתמיכה בעסקה להשבת חטופים (חטופים, בלי ה' הידיעה, עד שיחזרו כולם), למרות כל המחירים, ההשלכות והאסונות הנלווים לה. אבל לפני כן אפתח ואומר שהרצון לדבר באופן שכלי נובע מהשאיפה לקיים שיחה משמעותית, תהיה הדעה אשר תהיה, ולא, כמו שלצערי התרגלנו בשנה וחצי האחרונות, להשתמש בכלים החזקים ביותר שיש לנו נגד דעות של אחרים שסותרות את דעתנו – בורות ובוז עמוק.
כל מי שבגלל המשפט הראשון כאן מתכוונים לבוז לנכתב ולהאשים אותי ברגשנות, בחשיבה מהבטן והלב ולא מהשכל, אני מזמינה את כולכם לאתגר את עצמכם. לנסות לקרוא הכול עד הסוף, כאילו הדברים נכתבו בידי הסבא המלומד שלכם, או כל אדם שאתם מעריכים מאוד. את הביקורת, השאלות והספקות תוסיפו אחר כך.
עכשיו אפשר להתחיל.
עו"ש על חשבון החיסכון
בחודשים האחרונים, בעקבות ימי מילואים ארוכים, בלתי נגמרים וכנראה גם משעממים נורא של גיסי הגיבור, התחלתי בעידודו ובהטפותיו ללמוד קצת על שוק ההון ולהתחיל להשקיע את כספי בניירות ערך.
תורה שלמה, שלא לומר תורות, מסתתרות בתחום הזה ואני רוצה לשתף אתכם בשתי תובנות מטלטלות.
האחת, היא שברגע שהתחלתי להשקיע כסף בניירות ערך בשוק ההון, בעצם הפכתי את עצמי, יעל שבח של שנת תשפ"ה, לשכירה לא מתוגמלת בכלל של יעל שבח של שנת תתכ"ה. אני דואגת היום לכך שיעל ההיא בת השמונים, שאין לי מושג מי היא ומה הבחירות שלה בחיים – אולי היא דמנטית, אולי מאוהבת עד מעל הראש, אולי שניהם – תוכל לפזר את כספה לכל עבר ברוחב לב ובלי דאגות ובעצם תוכל לחיות את שנותיה האחרונות בעושר ובשפע.
כלומר, בשל הדאגה שלי לעתידי הפרטי, אני בעצם לוקחת כסף שיש לי עכשיו ובאופן אכזרי קמעא, מחליטה למנוע ממני לגעת בו, ליהנות ממנו, לחיות ממנעמי העולם הזה. בשביל מי? בשבילה!
זה בהחלט מדכא כשמסתכלים על זה מהזווית הזו, אבל אם נעמיק מעט יותר בחוקי המשחק של שוק ההון, אחד הכללים העיקריים בו הוא שלא זורקים לעתיד שום דבר שיש לי צורך קיומי הכרחי בו בהווה. הכסף שאני בוחרת להשקיע לעולם לא יהיה כסף למזון, לביגוד או לוועד בית אלא סכומים עודפים שיכולים לתפוח אם רק אשתמש בהם בתבונה ובסבלנות.
השיעור המשמים הזה בכלכלה הוא מבחינתי הדימוי המושלם לנעשה כעת במדינה.
התמיכה בעסקה היא בעיניי הבנה שהמחירים הנוראים הנלווים לה הם העובר ושב שלנו.
הם לא חסכונות לעתיד, לא בהשקעות לטווח הארוך. להפך, מדובר במשאבים שאנחנו זקוקים להם לקיומנו בהווה. החטופים הרבים שבידי האויב אינם משאב שיש ביכולתנו להשקיע, גם לא תמורת השאיפה להגן ולשמור יותר על ביטחוננו. אי אפשר לדרוש מהם להמתין עוד כמה דקות, שעות, ימים או חודשים בעומק השאול עד שתגיע אולי עסקה טובה יותר, שתדרוש תשלום מופחת.
הקרע מסוכן יותר
התובנה השנייה הנוגעת לשוק ההון היא שכדי להשקיע כסף לטווח ארוך מאוד, נדרש כושר סיבולת עצום. נדרשת היכולת להיכנס לתיק ההשקעות מדי פעם, לראות שהוא נמצא בירידה דרמטית ובכל זאת לנשום עמוק ולא לעשות כלום. כי לאורך ימים התנודות לפעמים מפחידות, אבל לאורך שנים, אם מקשיבים למומחים, העלייה ניכרת, כמעט תמיד.
ואם אנחנו מדברים על סיבולת בהקשר לחטופים אז דעתי ידועה, ובכל זאת אפרט אותה פה שוב.
ברגע שהתחלתי להשקיע כסף בניירות ערך בשוק ההון, הפכתי את עצמי, יעל שבח של שנת תשפ"ה, לשכירה לא מתוגמלת בכלל של יעל שבח של שנת תתכ"ה
כידוע, העם היהודי, למוד האסונות והצרות, מאז ומתמיד ידע לקום, להילחם, לצמוח ולפרוח, לא משנה עד כמה אכזר היה האויב ששאף להשמיד אותו. גם אם קשה וכואב לנו להודות בזה, יש לנו יכולת לעמוד בכך.
לעומת זאת, היסטורית, האירועים היחידים שהפילו אותנו וכמעט מחקו את קיומנו היו אלו שכללו ניסיונות השמדה פנימיים. ככה זה, עד כמה קלישאתי שזה יישמע. אם אנחנו לא מסתדרים בינינו, אם אנחנו לא יודעים להניח למחלוקות וריבים שיש בהם איום ממשי של מלחמת אחים, או קרע נוראי שאין ממנו חזור, הגענו לקצה יכולתנו.
התנגדות לעסקה, שאולי תסכן אותם ותביא אל מותם או תמתח יותר מדי את יכולת הנשיאה של מי שקוראים להשבתם בהקדם, תוביל בסופו של דבר לקרע ואיבה שאין מהם חזרה.
כמובן, אפשר להלביש את הדימוי הזה על סוגיות רבות, על ויכוחים וריבים עקובים מדם שידענו ומן הסתם עוד נדע בחיינו כאומה. וגם שם דעתי ידועה, ואם לא אז דעו שאני תמיד בעד הרחבת ההסכמות, לא משנה באיזה נושא.
אבל אם נתמקד ונחזור לשאלת החטופים, המחירים ומה שביניהם, לי אישית אין ספק. אין לנו עוד חטופים לבזבז.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
