הזדמנות במקום איום: מי מפחד מהערב-רב

יציאת מצרים, הבאה לידי הגשמתה בפרשת בא, יוצאת אל הפועל לצד סט שלם של הבדלות והבחנות בין עם ישראל למצרים. למעשה, חלק משמעותי ממטרת המכות היה ליצור את ההבדלה הקשה הזו של עם ישראל, שהיה בלול ומעורבב בתוככי מצרים. הבדלה זו מתוארת במקום אחר כמעשה פלא יחיד מסוגו, מעשה ידיו של האל: "הֲנִסָּה אֱ־לֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים" (דברים ד, לד).

ביצירת הבדלה זו נטלו חלק הן אותן מכות שרק המצרים סבלו מהן ולא בני ישראל, והן פרקטיקת ההבדלה המופיעה בשיאו של התהליך, במכת בכורות, שבה נצטוו בני ישראל להזות את דם הפסח על פתחי בתיהם למען יהיו מוגנים מן המשחית. נקל לראות באקט זה לא רק הצלה גרידא של עם ישראל, אלא גם פיתוח תודעת נבדלות אקטיבית מהמצרים שבתוכם חיו ארבע מאות שנה. אין זה מפתיע אפוא לגלות בסוף הפרשה דגש רב על נבדלות הזהות העברית לדורות גם בקשר לקרבן הפסח: "זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ".

זהות מורכבת

לאור הדגש הרב על יצירת ההבדלה העמוקה בין ישראל למצרים ברגעי הלידה של העם, מרתק לגלות בפרשתנו פסוק החושף דווקא את הערבוב ואת טשטוש ההבחנה בין ישראל למצרים. זה קורה דווקא בתיאור הרגע הגדול של יציאת עם ישראל ממצרים:

וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה… וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד.

בין אם היו הערב־רב מאנשי מצרים (כפירוש האבן עזרא) ובין אם היו בני קבוצות אתניות אחרות שנספחו לישראל ברגע פתיחת שעריו של בית העבדים (כפי שמשתמע מפירוש רש"י) – דבר אחד ברור: הם לא היו מבני ישראל אלא אחרים שנספחו עליהם. בפסוק זה הדברים לא מוזכרים אומנם בהקשר שלילי, אך כשאנו קוראים זאת על רקע מאמצי ההבדלה הרבים המקיפים את האירוע, קשה שלא להתייחס ליציאת הערב־רב עִם ישראל באופן שהוא לכל הפחות אמביוולנטי.

המדרש (שמות רבה מב, ו) אכן רואה את העניין באופן ביקורתי, כאשר הוא מייחס לאנשי הערב־רב אחריות לחטא העגל. את האחריות לצירופם מלכתחילה הוא מטיל לפתחו של משה רבינו:

"לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ" – 'העם' אין כתיב כאן אלא 'עמך'… אמר לו הקדוש ברוך הוא: עַמךָ הם, שעד שהיו במצרים… אמרתי לך שלא לערב בהם ערב רב… והם הם שעשו את העגל, שהיו עובדים עבודת כוכבים והם עשו אותו וגרמו לעמי לחטוא.

מדוע המדרש מטיל את האחריות לסיפוח הערב־רב דווקא על משה? לא יהיה זה מופרך לחשוב שהדבר קשור בזהותו המורכבת של משה עצמו, שמגיל קטן גדל וחונך בקרב האליטה המצרית עד שבהמשך זוהה במדין כ"איש מצרי", כנראה בשל חזותו המצרית. לפי הלך המחשבה הזה, לצד מוצאו העברי היה משה גם בן בית בתרבות המצרית, ואולי גם משום כך ראה ה' דווקא בו את השליח הראוי לפרעה ולמצרים. אולי זו גם הסיבה שמשה בתורו ראה את הערב־רב כראויים להסתפח אל נחלת ה'?

סינתזה זהירה

כאמור, המדרש רואה את סיפוח  הערב־רב באופן ביקורתי, ובעקבותיו הפך הערב־רב בזרם המרכזי של הקבלה (בייחוד ב"תיקוני זוהר"), לסמל של כוחות שליליים שנספחו לתוך עם ישראל ושיש להיבדל מהם בתקיפות. אך מעניין לגלות בנהר הרחב של תורת הקבלה גם קולות אחרים, הרואים בהסתפחות הערב־רב משום הזדמנות לעם ישראל. כך כותב למשל רבי אליהו בן־אמוזג, המקובל המרוקאי־איטלקי בן המאה ה־19 (בהשראת מקובלים קודמים כרמ"ע מפאנו ואחרים):

המקובלים ראו בשהייתם הממושכת של העברים במצרים אמצעי, שהפעילה ההשגחה העליונה, כדי להזרים לדת ישראל ולמזג בה, תוך ברירה קפדנית, את הטוב ואת האמיתי שבדת מצרים… התורה מספרת גם על התרחשות אחרת – יציאת מצרים של אנשים רבים שנלוו על העברים: "וגם ערב רב עלה אתם". אלה היו, ללא ספק, גרים, שהשליכו אחרי גוום, לחלוטין או חלקית, את עבודת הכוכבים והמזלות… מעיני משה לא נעלמו הסכנות, שארבו מהשפעתם המזיקה של החדשים על עמו ואף על פי כן … הוא לא היסס מלקבל את הנלווים, משום ששקל, כנראה, בדעתו את היתרונות, שהם עתידים להביא, מול הצדדים השליליים, שהיה לו לחשוש מפניהם (ישראל האנושות, עמ' 55-48).

בהמשך הוא מסביר שמשה רבנו הבין כי הערב־רב, המערב בתוכו הלך מחשבה שיש בו מן העברי ומן המצרי גם יחד, צופן בחובו לא רק סכנות חמורות אלא גם הזדמנות. אנשי הערב־רב עשויים לתרום לטיפוח אותם ענפים תרבותיים שהלך הרוח המונותאיסטי נידון להיות חלש בהם, בהיותו מבוסס על אמונה דתית מופשטת בא־לוהים שמעבר לכל תמונה ודמיון. מדובר בעיקר בענפי הספרות והאמנות המבוססות על דמיון חושי, העשויים להיתרם מנוכחותם של הערב־רב, הגרים שנסתפחו אלינו מן החוץ ושקיבלו חינוך בעל אופי פוליתאיסטי־חושי.

כשהסינתזה התרבותית נעשית בזהירות הראויה, אמונת הייחוד עשויה להיתרם מנוכחותם של כוחות אלו, לא רק להיפגע. את פריה של הסינתזה הזו רואה הרב בן־אמוזג בתורת הקבלה עצמה, המבוססת על מפגש בין אמונת הייחוד המופשטת ובין התמונות העשירות ועזות המבע של הדמיון הדתי, בבחינת "הִמְשִׁילוּךָ בְּרוֹב חֶזְיוֹנוֹת – הִנְּךָ אֶחָד בְּכָל דִּמְיוֹנוֹת".

נדב כהן הוא ממייסדי "ישיבה מזרחית" בירושלים