פיד הטוויטר שלי הבוקר (ה') עסק בשאלה סביב זה שאגם ברגר נמנעה מבשר בשבי. ככלל, אני לא מעוניין לדון בשאלה האם היה מותר או אסור לה, הלכתית, לעשות את זה, ואשתדל גם להימנע מלדבר על האישה הצעירה הזו עצמה; אני רוצה לדבר על השיח הטוויטרי בנושא, שהוא שיקוף של שיח תקשורתי, רשתי וציבורי רחב יותר – שיח שבו השאלה הזו בכלל צפה וניתנת לדיון ציבורי.
כשאני מנסה להביט על אירוע שחרור החטופים (לא על העסקה בכללותה, אלא על האירוע עצמו) מנקודת מבט סיפורית, כלומר לחשוב איך הקוראים והצופים חווים אותו, אני מקבל שני נרטיבים שמעצבים את האירוע. הנרטיב הראשון הוא סיפור מתח, והשני הוא ריאליטי.
סיפור המתח הוא האירוע כפי שהוא מצולם ומתועד עד השחרור וההגעה לארץ. חמאס אמנם מנסה להציג את האירוע כהצלחה, כשחרור משבי ולא מחטיפה, ואירוע שבו הם מציגים את עצמם כמדינה לגיטימית, מסודרת, שפשוט "משחררת" את אלה שנלקחו בשבי, אבל ברור לצופים (הישראלים, ולא רק להם) שזה לא האירוע בו הם צופים. ההמון העזתי שסובב את האירוע הופך אותו לכזה שבו אנחנו לא בטוחים עד הרגע האחרון שמה שאנחנו מקווים שיקרה אכן יקרה. במובן הזה, הגיבור העלילתי כאן הוא החטופים והחטופות, הלב נע איתם.
בעולם אחר מדינת ישראל הייתה יכולה לעצב מזה שיח ציבורי ונרטיב תקשורתי, אבל אם כבר מדמיינים עולם בו מדינת ישראל יודעת לעשות משהו, כנראה שבאותו עולם מדומיין 7 באוקטובר לא היה קורה מלכתחילה.
אנחנו חלק מהסיפור?
סיפור הריאליטי הוא מה שקורה אחרי השחרור. חלקו מתחיל עוד קודם, במובן שבו החטופים והחטופות עלו לתודעה הציבורית בעל כרחן, ומשפחותיהם וחייהם הפרטיים הפכו נחלת הכלל, חלקו העיקרי של הריאליטי הזה קורה בשחרור, ובו הסיפורים הרגשיים שלהם (מפגש עם חברים, מפגש עם משפחה, בדיקות רפואיות) הופכים להיות אירוע דרמטי ששואב את תשומת הלב הציבורית, וחלקו קורה אחרי השחרור, ובו אתרי רכילות שונים כבר מתייחסים למשוחררים כגיבורי ריאליטי ומדווחים על אירועים שונים (היריון, פרידה) כאילו הם היו אנשים שנכנסו לאירוע הזה בעיניים פקוחות ומתוך כוונה לשחק בו.
שוב, בעולם אחר, אידיאלי, אפשר היה לצפות גם לסיקור עיתונאי או דוקומנטרי סביב האירוע הזה. אפשר היה לצפות למצלמה שאינה חלק מההתרחשות – כזו שמתמקדת בחשיפה או בהצגה, בנתינת הקשר, בהולכת נרטיב, אבל בעולם האידיאלי סוג כזה של עסקה לא היה קורה מלכתחילה. האמוציות הן אלו שיצרו את מבנה העסקה ואת הולכת הנרטיב של סיפור המתח, והאמוציות הן שהופכות את האירוע הזה לריאליטי – אירוע שבו אנחנו כאילו רק מצלמים את מה שקורה, אבל נוכחותה של המצלמה מעצבת ובונה את מה שקורה, והיא הופכת להיות חלק מהותי מהסיפור.
היחס כריאליטי גורם לנו לחשוב שאנחנו, הצופים (דרך המצלמה), חלק מהותי מהסיפור. שבלי הצפייה לא היה סיפור. במידה מסוימת זה נכון – האירוע מעוצב אל הצופים אליו, ואם לא היו צופים בו הוא לא היה מעוצב ככה. אבל מכיוון אחר זה שגוי לגמרי – האירועים האלה קרו לבני אדם אמיתיים, לא ל"דמויות". אנחנו חלק מהסיפור הזה במובן שבו נלחמנו על החטופים, עשינו מילואים, היה אכפת לנו מבני העם שלנו, אבל אנחנו לא חלק מהסיפור הזה האישי, הפנימי, שבו אנחנו מציצים לאיחוד משפחתי אינטימי אחרי שנה ושליש, כאילו אנחנו חלק מהסיפור המשפחתי האינטימי. בקיצור, אנחנו חלק מהמאבק לשחרור החטופים (בדרך כזו או אחרת), אנחנו לא חלק מחייהם כבני אדם שאינם "חטופים". אבל המפגש בין השניים מבלבל.
השיח הציבורי שסובב את האירוע הזה, דומה לשיח ציבורי בקבוצות פייסבוק ייעודיות סביב ריאליטי. כמו קבוצת "מדברים על חתונמי 2025" – "ראית איך הוא נראה?" ו"איך היא נראית? רק לחשוב מה היא עברה!" זה שיח רכילותי, ויש בו גם אלמנטים מסוג תכניות רכילות (כמו שבירת הקיר הרביעי, הפנייה של התקשורת אל הצופים, מטא-שיח, וכמובן המחשבה של המסקרים או המצלמים שהם עצמם חלק מהסיפור), וכמו כל רכילות, היא מאשררת למרכלים את המקום החברתי (כולל הדתי והפוליטי) שלהם, אף שהיא לא באמת חלק מהסיפור.
אבל אין חובה לנהל את השיחה זה, בוודאי שלא ככה. אפשר לצפות (לא חייבים), אבל אפשר גם לזכור שאנחנו לא הסיפור ולא חלק מהסיפור, ושהמקום שלנו כצופים מתרגשים לא הופך אותנו לחלק מהסיפור, סיפור שלא קרה לנו, שלא נבנה עבורנו, שהמשתתפים בו לא בחרו להשתתף בו, ובנידון דידן – שהעמדה שלנו כלפי הבחירה של אגם ברגר לאכול בשר או לא היא חסרת משמעות – זו הבחירה שלה, ואנחנו לא חלק מהסיפור, ומוטב היה לו היינו כולנו צועדים צעד אחד אחורה ומאפשרים לאנשים לעבד את חייהם רגשית מבלי לדחוף להם מצלמה ודיון ציבורי אינטנסיבי מול הפרצוף.
