בחנוכה האחרון יצאנו, המשפחה המורחבת לפלגיה, לחופשה של שני לילות בחאן בערבה. קבענו להיפגש במקום באחת בצהריים, כך שבאופן טבעי הגענו לשם כולנו בארבע ורבע בדיוק. חצי שעה לפני שקיעה, שמונה־תשעה רכבים הריקו מתוכם ילדים מרוטי עצבים, והורים מרוטי עצבים לא פחות, אחרי נסיעות ארוכות מכל רחבי הארץ. הנוף היה מדהים, בדיוק כמו בתמונות. אבל כשהתקרבנו אל החאן הופתענו למצוא בו משפחה גדולה ומקסימה, כמעט כמו שלנו, שהגיעה למקום שעתיים לפנינו. מתברר שקצר בתקשורת בין הבעלים לבין המזכירה שלו גרם לדאבל בוקינג, ועכשיו שתי משפחות עומדות ורועדות ברוח בפתחו של חאן אחד.
לשבחו של בעל המקום ייאמר שהוא לקח את האחריות כולה עליו. חאן פנוי בסביבה כבר אי אפשר היה למצוא, אבל הוא הצליח לאתר איזה מתחם של צימרים, ביישוב שנמצא חצי שעה נסיעה משם. את התסכול והמרירות של הילדים והוריהם, אתם יכולים לדמיין בעצמכם. השעה כבר הייתה מאוחרת, את הנרות ברור שלא נדליק בזמן, ובמקום לנגן סביב מדורה מול הנוף המדברי נצטרך להצטופף בחדר אפלולי בניסיון להציל משהו מן התוכניות האבודות.
תוך כדי שאנחנו מתלבטים אם לאמץ את התחליף או פשוט להתפזר הביתה, מי שביצע את ההזמנה בדק את ההתכתבויות והתאריכים וגילה שהמשפחה שלנו היא זו שסגרה כאן קודם, ובאופן רשמי בעצם המתחם רשום על שמנו. כלומר עומדת לנו הזכות והרשות לפנות את המשפחה שהגיעה לפנינו, וכבר הניחה את מיטלטליה וטיגנה סופגניות (מעולות, יש לציין; הם כיבדו בנדיבות גם אותנו). לרגע הרהרנו באפשרות, שתפתור עבורנו את כל הבעיות, אבל אז דמיינו את עצמנו במקומם, נאלצים לקפל מצעים ולכבות חנוכיות ולאסוף כלים ובגדים ומשחקים מפוזרים. ומיד נכנסו אל הרכבים ונסענו.
חכמינו קבעו שמי שמבקש לקיים דיון פורה עם אנשים ולהוביל תהליכים ושינויים צריך שיהיו לו שתי תכונות: "מעמידו על האמת, ומעמידו על השלום". בחוגי דיבייט ושיעורי רטוריקה מתמקדים, במקרה הטוב, בחלק הראשון איך לגרום ליריב שלך להכיר בכך שהוא טועה ולהעמיד אותו על האמת. אבל יש גם שלב שני. אחרי שהראינו לו את האמת, צריך לדאוג גם לכך "שיהיה שלום בנפשו של חברו". שהאמת הזאת, נכונה ומשכנעת ככל שתהיה, לא תפרק אותו. שהעמדה שלך תהיה כזו שהוא יכול להסתדר איתה. אחרת כל זה לא היה שווה.
אני חושב על הסיפור של השוויון בנטל. ככלל, זה נושא טוב לדבר עליו כי בניגוד לסוגיות של ביטחון וכלכלה אין בו הרבה מידע חסוי או ידע מקצועי מורכב, ובסך הכול הטיעונים ברורים מאוד וגם חד־צדדיים מאוד, בסך הכול. עוד לא שמעתי טיעון מוצדק אחד למה צריך להמשיך לממן חברת לומדים רחבה שמסרבת לשרת. והאמינו לי, ניסיתי למצוא כאלו.
מלבד טיעון אחד, שאותו החרדים עצמם לא מעיזים כל כך לומר. שזה יכול לשבור אותם. שזה יהיה להם מאוד־ מאוד קשה. שהם בנו חברה שלמה, עולמות חינוכיים שלמים, שמבוססים על המימון ועל הפטור מהמדינה. ולשמיטת הקרקע תחתיהם, אפילו אם זה יקרה בהדרגה, עשוי להיות אצלם מחיר נורא.
עוד לא שמעתי טיעון מוצדק אחד למה צריך להמשיך לממן חברת לומדים רחבה שמסרבת לשרת. והאמינו לי, ניסיתי למצוא כאלו
זה לא טיעון חוקי. כי זו לגמרי בעיה שלהם. וגם אנחנו משלמים כיום מחירים כבדים מאוד. האמינו לי, את כל הטיעונים אני מכיר. תנו לי חרדי אקראי מן הרחוב ובשיחה רגועה על כוס קפה אני די בטוח שאצליח להעמיד אותו על האמת. אבל יש לי גם מחויבות להעמיד אותו על השלום. אני חייב שאיכשהו, אף שזה יהיה כרוך גם בכאב, הצד השני יהיה שמח. ואם הפתרון שלי כולל חברה חרדית שבורה ומרוסקת, אז הוא לא פתרון טוב. ולא משנה כמה הוא צודק. אין לי ברירה אלא להתאמץ במיוחד כדי למצוא אלטרנטיבה.
אני עובר עכשיו במסדרון האוניברסיטה, וחולף על פני הרבנית ימימה. אני עוצר לומר שלום, ואנחנו מחליפים לראשונה כמה מילים. מתברר שהיא קוראת לפעמים את הטורים שלי. וכשאני נפרד ממנה היא שולחת אותי עם עצה, או בקשה: אל תהיה צודק, תהיה צדיק.
