לא מזמן, בצהרי היום, בעוד אני מעמיס למכונית שקיות בחניון של אושר־עד, קיבלתי הודעת ווטסאפ: שלום עדן, אני פונה אליך לבקש ממך לעשות מעשה של חסד עבור אמי בת ה־99 שמאוד אוהבת את הטור שלך במוצש. היא נמצאת בבית אבות בבני־ברק, לצערנו היא לא יכולה לקרוא, וכל שבת אחותי שבאה להיות איתה מקריאה לה וגורמת לה לעונג צרוף. חשוב לי לשתף את הרקע המיוחד של אמי שבאה ממשפחה ליטאית מאוד מיוחסת ובאיזשהו שלב 'חתכה' לזרם של הכיפה הסרוגה אך בנפשה היא חצויה בין העולם החרדי ובין העולם הכללי… אמי אישה משכילה מאוד, כתבה ספרי ילדים והיא מעורבת בכל הסוגיות של העולם החרדי הדתי והכללי… אמא אוהבת את כתיבתך המתובלת במונחים החרדיים יחד עם ראיית העולם האחר, וחשבתי לגרום לה קורטוב של נחת במפגש קצר איתך. לאור גילה המופלג והמצב הגופני והפיזי שלה, חשבתי אולי תוכל לבוא אליה למפגש בבני־ ברק. אני בטוח שזה מאוד ישמח וירגש אותה! כמובן גם אני אהיה וגם אחותי. אשמח אם נוכל לתאם ולקבוע. תודה!
ואני ככה בין כל השקיות, עומד וקורא את ההודעה הזו ומתרגש כמו שלא התרגשתי הרבה זמן. סטטיסטית, שני הקהלים שמגיבים הכי הרבה לטורים שלי הם בחורי ישיבה חרדים ו… סבתות! אני לא ממש יודע למה, אבל זו עובדה. שולי ואני אפילו מתבדחים על זה. אבל הפעם זו לא הייתה תגובה רגילה מסבתא רגילה, הפעם היה משהו אחר ומיוחד בפנייה הזו של הבן, ואני בדרך כלל משתדל שלא לפספס דברים מיוחדים שהמציאות מזמנת לי, אז מיד כתבתי לו בחזרה, שלום איש יקר, זו ההודעה הכי מרגשת שקיבלתי. תודה לך. וכמובן שאבוא.
מפה לשם, בדרך לאחד מימי העבודה שלי בתל־אביב, קפצתי לבני־ברק. שנים שלא הייתי בבני־ברק. ויסלחו לי חברי הבני־ברקים, אבל הם כבר יודעים שאני לא ממש מסתדר עם העיר הזו שלהם למרות שיש לי ממנה גם זיכרונות נעימים יחסית. חתונות של חברים, ביקורים בגג של רוני (שאומנם רואים ממנו את תל־אביב, ובכל זאת), סעודות פורים מוזרות, לילות לבנים בפוניבז׳ ועוד, ועדיין יש בה משהו שגורם לי גם לתחושת קלסטרופוביה בלתי מוסברת.
אבל בבוקר ההוא, בני־ברק דווקא האירה לי פנים. מזג האוויר היה נעים, השמיים היו תכולים, הרחובות רגועים, וככה חניתי ליד אחד מבתי האבות בעיר. ממול המה כולל אברכים נמרצים, ועל המדרכות הלכו נשים צעירות וממהרות עם עגלות. בכניסה פגשתי את הבת, שלקחה אותי אחריה לקומה השנייה ותוך כדי סיפרה עוד קצת על אמא שלה המיוחדת והאצילית. התיישבתי על הספה בפינת הביקורים, הבת מזגה לי כוס מים קרים והלכה להביא את אמה. הסתכלתי מסביב. בית האבות היה מאוד פשוט, שלא לומר דל, התאורה פלורסנטית ועל קירות המסדרון היו תלויים ציורי שמן של דיוקנאות רבנים, הרב שך, האדמו״ר מסאטמר, האדמו״ר מוויז׳ניץ ועוד. מדי פעם עברו עובדים זרים שהסיעו אנשים ונשים מבוגרים מאוד בכיסאות גלגלים, ועם כל הפשטות מסביב היה גם איזה הוד קדומים בקומת החדרים של בית האבות הבני־ברקי. כעבור כמה דקות יצאה האם מחדרה מלווה בבתה. הבת הציגה אותי בקול רם ואמה הסתכלה עליי בעיניה הגדולות והכחולות וחייכה. אז גם הצטרף אלינו הבן שהזמין אותי.
לבסוף היא התעייפה, שאלה אותי אם אפשר להחזיק לי את הידיים ולברך אותי, ואני כמובן הסכמתי. לא בכל יום יש הזדמנות לקבל ברכה מאישה שכבר הולכת מאה שנים בעולם הזה
אני לא חושב שאי פעם פגשתי פנים בפנים מישהי בת מאה. יש משהו רוחני בלתי מוסבר במפגש כזה. הגוף עייף אבל בעיניים דולק איזה ברק של חיים. פלא. האישה זכרה בעל פה שורות שלמות מטור הסיפורים מהישיבה שהיה לי, היא סיפרה לי בהתלהבות על אווירת הישיבה (המאוד מפורסמת) של סבה הגדול (המאוד מפורסם) שבה היא הסתובבה בתור ילדה. היא הייתה חדה וזוכרת, ערנית ומלאת חוש הומור, היה לה מה להגיד גם על ביבי וגם על טראמפ ואפילו על חוק הגיוס. לבסוף התעייפה, שאלה אותי אם אפשר להחזיק לי את הידיים ולברך אותי, ואני כמובן הסכמתי. לא בכל יום יש הזדמנות לקבל ברכה מאישה שכבר הולכת מאה שנים בעולם הזה. היא עצמה עיניים, בירכה אותי ברכת כוהנים ונפרדנו.
בדרך החוצה, הבן סיפר לי שבנו נהרג ב־7 באוקטובר והם משפחה שכולה. חיבקתי אותו והסתכלתי עליו ועל אחותו. שני אנשים בעולם. דואבים ובד בבד גם סועדים את אמם במסירות, מקריאים לה סיפורים ודואגים לה גם בגילה המופלג למפגשים מפתיעים. אנשים שלא רואים בחדשות. אנשים של השראה. אנשים שהם החיים האמיתיים.
