הצהרותיהם של פוליטיקאים חרדים רבים בעד הסכמה לשלב השני של עסקה להחזרת חטופים גררו פולמוס. היו שראו בהן קריצה למחנה השמאל, בניסיון לאותת לו שהמפלגות החרדיות נותרו שותפות פוליטיות פוטנציאליות. אחרים העריכו שהפוליטיקאים החרדים מעוניינים מאוד לראות את המלחמה מגיעה אל קיצה, בהנחה שבתום המלחמה יפחת העומס על הציבור המשרת ועימו הלחץ לגיוס החרדים. אלא שמעקב אחרי התבטאויותיהם של פוליטיקאים חרדים מאז החלה המלחמה מלמד שזוהי גישה עקבית. גם אם עוצמת ההתבטאויות משתנה, העמדה החרדית הייתה ונשארה תמיכה גורפת בכל עסקה, גם במחיר הפסקת אש וסיום מוחלט של הלחימה. הסיבה לכך אינה רק חישובים פוליטיים ציניים. גם אם החשבונות הללו קיימים ברקע, גישתם לנושא היא עקרונית ושורשיה נטועים עמוק ביסודות האידיאולוגיה החרדית.
הישראליות הציונית מתרפקת בערגה על זיכרון מבצע אנטבה, אך במגזר החרדי יש מיתוס מקביל, המספר על התנגדותו של מנהיג היהדות החרדית באותה עת, הרב אליעזר מנחם שך. הרב סבר שיש להיכנע לדרישת מחבלי החזית העממית, לשחרר מחבלים תמורת החטופים, ולא להיכנס להרפתקאות צבאיות שסיכוייהן אינם ברורים. לפי תיאורים שונים, הוא אף ניסה לשגר מסרים ברוח זו לצמרת הישראלית. בתום המבצע ההירואי, כשכמעט כל החטופים שבו בריאים ושלמים, שאלו אותו תלמידיו אם ההצלחה אינה מלמדת שהוא טעה. הרב לא התרגש, והשיב ביידיש: "הצלוחה איז נישט הלוכה" (הצלחה איננה הלכה). קרוב ליובל שנים אחר כך, גישת הרב שך שולטת במגזר.
יסוד בסיסי בהשקפה החרדית הוא שהקמת מדינת ישראל לא משנה את מצבו היסודי של עם ישראל. אלפיים שנה היה עמנו בגלות, וזהו מצבו גם כיום. ממילא חובה עלינו לנהוג כדרך שנוהגים יהודים בגלות. כשבא אסון על יהודים בגלות הם לא מתקוממים ואינם חותרים לניצחון. עולם המושגים של עמידה נחושה מול האויב זר לגישה הגלותית. מבחינתה, התגובה הנכונה לאסון היא הסתגרות, הורדת הראש והמתנה עד יעבור זעם.
בניגוד להשקפת החוגים הקיצוניים של העדה החרדית, המגזר החרדי אינו עקבי לחלוטין בראיית המצב הישראלי כ"גלות בארץ הקודש". אך גם אחרי 77 שנות קוממיות של עם ישראל בארצו, עמדתו הבסיסית נותרה גלותית. התגובה האינסטינקטיבית לכל אתגר ביטחוני היא התחמקות והורדת ראש, ואילו השאיפה לניצחון נתפסת כהתגרות אסורה באומות שראשיתה יהירות וסופה חורבן. לפיכך ברור מדוע הצלת נפשו של כל יהודי הופכת למשימה החשובה היחידה. מנגד, כל דיבור על הרתעה מתקשר מיד ל"כוחי ועוצם ידי", הגישה שההשקפה החרדית מייחסת למגשימי המפעל הציוני. זאת הייתה דרכו של הרב שך, והיא נותרה במידה רבה דרכה של ההנהגה החרדית גם חצי יובל לאחר הסתלקותו.
