אח של סבתא שלי נולד בזכרון־יעקב בראשית המאה הקודמת. הוא היה רופא, בן של מנהיג ציוני חשוב, שראה את החלוצים הסוציאליסטים מגיעים מן הים ובונים את הארץ ומשתלטים על היישוב. באחרית ימיו אמר לי: כולנו חייבים הכול לתנועת העבודה שהקימה את מדינת ישראל, אבל תנועת העבודה גם חפרה מנהרה מתחת למדינה, ויום אחד המדינה עלולה לקרוס אל תוכה. כששאלתי מהי המנהרה הזאת, הוא ענה: "המטרה מקדשת את האמצעים".
לפי הרעיון הבולשביקי, המהפכה מעל הכול. המחשבה המרקסיסטית היא שמכיוון שאנחנו מקדמים יעד עליון, מותר לנו הכול. אין חוקים, אין כללים, אין גבולות. אין ביקורת עצמית, אין ספקות, אין עכבות. בשם האמת מותר לשקר, ובשם הטוב מותר לעשות רע, ובשם העם מותר לרמוס אדם. האתוס הסובייטי שהנחילה מפא"י, הזהיר הרופא החכם, חלחל לכל מקום, והוא מסכן את היכולת שלנו לקיים מדינה מתוקנת. מכיוון שכל שבט ישראלי מתנהג כאילו רק לפניו הולך עמוד האש – אין לנו מערכת ערכית ממלכתית שתאפשר לנו לחיות יחד.
הרופא יליד זכרון־יעקב צדק. אין זה מקרה שישראל היא אחת הדמוקרטיות היחידות ללא חוקה. אין זה מקרה שאין לישראל מסורת של התנהגות פוליטית נאותה ואין בה נורמות מחייבות. לטוב ולרע, הסיפור הפוליטי הישראלי הפך להיות סיפור של "המטרה מקדשת את האמצעים". בתחילה היו אלה אנשי מפלגות הפועלים וארגוני הפועלים שהאמינו כי לשלטון נבחרו, ושחשבו שכדי לקיים את שלטונם מותר להם לעשות כל טריק וכל שטיק ולהפעיל כוח דורסני. אחר כך הגיע תורם של אנשי ארץ ישראל השלמה, שהאמינו שכדי להגשים את החזון מותר להם לכפות את רצונם על ממשלה נבחרת. אחר כך באו אנשי השלום השלם, שחשבו שכדי לממש את החלום מותר לשקר (בנוגע לכוונותיהם של הפלסטינים), ומותר לגנוב ח"כים, ומותר להתעלם מחששותיו של חצי עם.
אחר כך הגיע תורם של אנשי הנסיגה החד־צדדית, שהיו משוכנעים שכדי לבצע את ההתנתקות מותר לכופף את הכללים ולעוות את התהליך. אחר כך הגיע תורם של אנשי "רק לא ביבי", שחשבו שכדי להדיח ראש ממשלה שנוא מותר לעשות כל דבר. אחר כך הגיע תורם של אנשי "רק ביבי", שחשבו שכדי לשמר את שלטונו של ראש הממשלה מותר להרוס כל מוסד ולחלל כל ערך. המערכת הפוליטית הישראלית הפכה לזירה מזוהמת שאין בה חוקים ואין בה כללים, והמתגוששים בה עושים הכול כדי להשמיד כל יריב.
אבל במקביל לתהליך ההשחתה והברוטליזציה הפוליטי, התנהל בעשורים האחרונים גם תהליך משפטי כוחני. בשנות התשעים, שופטים ומשפטנים החליטו (בצדק) שאי אפשר עוד לסמוך על הפוליטיקה שהסתאבה. כדי להציל את המולדת ואת הנאורות הם החליטו לעשות מעשה שגם הוא מבוסס על ההנחה שהמטרה מקדשת את האמצעים. חוקי יסוד חוקקו בלי שהציבור הרחב ורבים מהמחוקקים יבינו את משמעותם מרחיקת הלכת. שופטים הכריזו בדיעבד שהתחוללה כאן מהפכה חוקתית. בית המשפט העליון לקח לידיו סמכויות רחבות מאוד, אף שאין בישראל חוקה שתעניק לו את הסמכות הזאת. יועצים משפטיים הרחיבו מאוד את גבולם אף שאין בישראל חוק שמסדיר את מעמדם. כדי לבצר את הדמוקרטיה הליברלית היחידה במזרח התיכון נעשו מעשים דרמטיים שאינם דמוקרטים, אינם ליברליים ואינם סבירים.
כך הגענו לאן שהגענו. דורסנות פוליטית מול דורסנות משפטית. שבירת כלים נורמטיבית לצד שבירת כלים חוקתית. אין דין שחל על כולם ואין דיין שנהנה מאמון העם. במקום שהמשפט ירסן את הפוליטיקה הכוחנית ויתחם אותה, הוא עצמו נעשה כוחני ופוליטי. ומכיוון שהפוליטיקאים לא עוצרים באדום, ההידרדרות הולכת ומחמירה, וכולנו טובעים במערבולת הקטלנית של "המטרה מקדשת את האמצעים".
הגיע הזמן לעצור על פי התהום ולקחת צעד לאחור. לא רק המטרה (השבטית) קדושה אלא התהליך הממלכתי קדוש. לא רק עמוד האש שלנו קובע אלא היכולת להתאחד סביב כללי משמר מוסכמים וסביב טוב כללי משותף. בשנתה ה־77, מדינת ישראל חייבת להניח מאחוריה את האתוס הבולשביקי שתרם רבות להקמתה, אך מסכן היום את אושיות קיומה.
