מלחמה וחלום הוא ספר מאוד נעים לקריאה. הוא כתוב היטב, וסוחף אותך מעמוד לעמוד ומפרק לפרק. 25 פרקים מציגים 25 סיפורים מעניינים, מרגשים או גם וגם. הם נותנים הצצה לסדר היום המבודד של ראש ממשלה, לאופן שבו מתנהלות פגישותיו עם שועי עולם, לאופן שבו הוא שומר על קשר עם בני משפחתו, ומהם אירועים מכוננים בהיסטוריה המשפחתית שהביאו אותו עד הלום. לפיד הוא ללא ספק כותב מוכשר. הפרקים על פטירת אחותו, על ההיסטוריה המשפחתית בזמן השואה או על הטיפול בבתו המיוחדת נוגעים ומרגשים בדיוק במידה הנכונה. לפיד יודע כיצד לרגש וחשוב לו לתאר את המשפחה שלו כעוגן היציב בחייו. אביו, אשתו, בתו – כל אלו מקבלים מקום חשוב ומשמעותי בבניית הסיפור האישי שלו. וזהו סיפור מעניין. הייתי שמח להיות חבר שלו, לשבת איתו לקפה או לצ'ולנט מדי פעם ולשמוע סיפורים כאלו.
אלא שלפיד הוא לא רק מספר סיפורים מוכשר. רוב פרקי הספר עוסקים בפוליטיקה, והאמת צריכה להיאמר: אם הספר הזה היה נכתב בידי אחר מיועצי ראש הממשלה – הוא היה מקבל ממני ציון 10. ההצצות שהוא נותן אל מאחורי הקלעים של העשייה הפוליטית מרתקות ומוגשות היטב. אלא שהיתרון הגדול של הספר הוא גם חסרונו הגדול. אי אפשר להתעלם מכך שכתב אותו מי שהיה פה ראש ממשלה ועוד שואף לחזור לכיסא הזה. כשמסתכלים כך על הדברים המצב די מטריד. הספר מלא ב"ניים דרופינג", אזכור שמותיהם של "אנשים חשובים" שאיתם נפגש לפיד לאורך שנותיו. הוא מקפיד לתאר את הפגישות בנונשלנטיות. כל הפגישות נעימות וחביבות, וכשכולם מלאי רצון טוב – הן גם תמיד משיגות את מטרתן. כך לפחות זה נשמע בספר. זווית המבט הקלילה של לפיד על הפגישות הללו מודגשת באמצעות מוטיב חוזר: הבלטת אנקדוטה אחת, שולית לחלוטין, מהפגישה. הוא מתאר כיצד שם לב לספרות 46 הרקומות על גרביו של נשיא ארה"ב, הוא מתאר כיצד היה חייב להתפנות באמצע פגישה עם מלך בחריין ובזכות כך הגיע לחדר השירותים המלכותי שהיה "גדול מהדירה שלי בתל־אביב", כיצד אפשר לקמילה האריס לשתוק איתו רבע שעה, ועוד. בעיניי, כאמור, אם היועץ הפוליטי היה כותב את הדברים, זה היה מרתק. כשכותב אותם ראש מדינה יש בכך טעם לפגם, ויש בכך העדפת הטפל על פני העיקר.
אך הביקורת המרכזית היא כמובן פוליטית. לצד הפרקים שבהם לפיד מתאר את היופי ואת החשיבות של המרכז הפוליטי ואת הכוח של שילוב ידיים בפוליטיקה לצורך עשייה משותפת – הוא מקפיד פעם אחר פעם לעלוב בחרדים, לקרוא בכינויי גנאי ל"משיחיים" (כמדומני, שמות מנהיגי הימין אינם מופיעים בספר אפילו פעם אחת ללא תוארי גנאי נלווים), והוא גם סונט בליכודניקים. לפיד רוצה שלום עם מי שנראה כמוהו, ושכח ששלום עושים עם הצד השני. הסבריו בנושאי מדיניות, בניגוד לחלקים האישיים, הם טפלים, בוסריים וסותרים, אך נאמרים בביטחון הלפידי המפורסם, וחבל שכך.
זהו לא ספר אוטוביוגרפי במובנו הרגיל. אין בו סיפור דברים סיסטמתי ואין מעבר כרונולוגי על כל תחנות חייו. הוא מספק הצצות לאופן שבו לפיד חושב וחווה את הדברים, ואני חושב שההצצה הזו מעניינת ביותר, גם אם מטריד שכתב אותה פוליטיקאי בעל שאיפות. לכן יש לקרוא אותה בעין ביקורתית.
