בפרשת בא מתרחשת בתורה מהפכה בתחום של חובות האדם בעולמו: מופיעות בה לראשונה מצוות. רש"י הצביע על כך בתחילת פירושו לתורה, בהביאו את שאלת רבי יצחק במדרש "היה צריך להתחיל את התורה מהחודש הזה לכם". השאלה מבוססת על ההנחה שהתורה היא ספר של מצוות, ומשכך עליה להתחיל במקום שבו מתחילות המצוות, בפרשתנו. יש תשובות שונות לשאלה הזאת, והצד השווה שבכולן הוא שהתורה אינה רק ספר מצוות ולכן יש בה מקום לספר בראשית ולתחילת ספר שמות. בכל אופן, עולה מדברי המדרש ורש"י, שעולם המצוות של התורה מתחיל בפרשתנו.
אין זאת אומרת שבספר בראשית אין הנחיות להתנהגות נאותה. אדרבה, דרך הילוכנו בספר בראשית הראינו שהספר מלא וגדוש בהדרכה לאורח החיים הראוי והרצוי. אולם כל המידות הטובות והמעשים הטובים שבספר בראשית מבוססים על המוסר האנושי הטבעי, ואינם מוצגים כמצוות אלא כציפיות מן האדם: מאדם הראשון ואשתו, מבני האדם, מאומות העולם ומבניהם של אברהם, יצחק ויעקב. התנהגות שאינה נאותה גוררת עונש וסבל, כדוגמת המבול והפיכת סדום, היא מערערת משפחות, כפי שאירע בין לוט לאברהם, בין שרה להגר, בין יצחק לישמעאל, בין עשו ליעקב ובין אחי יוסף. חלק מן ההדרכות האלה יהפכו אחרי מתן תורה, למצוות מן התרי"ג, כגון: כבד את אביך ואת אמך, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תעמוד על דם רעך, ועשית הישר והטוב, ועוד ועוד. אבל בשלב של ספר בראשית הן לא מגובשות במתכונת של מצוות ואינן מנוסחות כצווים אלא כחלק מסיפורי מעשים. יש מעט חריגים לכלל הזה, כדוגמת ברית המילה ואיסור אכילת גיד הנשה, אבל הם יוצאים מן הכלל שכל אחד מהם דורש ביאור לעצמו, והם בוודאי אינם הכלל.
ספר בראשית, המכונה גם ספר הישר, מלמד שבני האדם אמורים לכונן ולקיים עולם של ערכים ומוסר, צדק ומשפט, חסד ואמת. אבל אין בו מצוות במובן המקובל בתורה מיום היות עם ישראל לעם, ביציאת מצרים.
משעה שה' פונה אל משה רבנו במצרים ומודיע לו את תכנית היציאה, בפרשה הנפתחת במילים "החודש הזה לכם", מתחיל עידן חדש – מתן מצוות לעם ישראל, שמגיע לשיאו במעמד הר סיני. סדרת המצוות הראשונה היא מצוות הפסח: דיני קרבן הפסח, חמץ ומצה. בהמשךהפרשה מופיעות מצוות נוספות שקשורות לזיכרון יציאת מצרים: קדושת הבכורות ותפילין.
מה בין הערכים המוסריים והמידות הטובות שמנחות את בני האדם בספר בראשית, לבין מצוות? אפשר להציע כמה הבדלים. ראשית, כאמור, הערכים שבספר בראשית נובעים מן המוסר הטבעי. הקב"ה לא ציווה במפורש על איסור רציחה או ניאוף, ובכל זאת היתה ציפייה מקין שלא ירצח את הבל אחיו והוא נענש על כך בחומרה, פרעה ואבימלך נענשו על לקיחת שרה ואנשי סדום על רשעותם. יראת א-לוהים מחייבת התנהגות מוסרית גם בלי ציווי מפורש. אפילו עבודת הא-ל, באמצעות הקרבת קרבנות, נעשתה בספר בראשית מתוך יוזמה אנושית, כדוגמת קרבנותיהם של קין והבל, נח והאבות. לא כן הדבר במצוות. אי אפשר לצפות שאדם ימציא בעצמו את מערכת הדינים של קרבן פסח, חמץ ומצה כדרך לחגוג את זיכרון יציאת מצרים, או שיחדש בעצמו את מצוות הנחת תפילין ופדיון פטר חמור לפרטיהן.
שנית, ההנהגות של ספר בראשית, הנובעות מן המוסר הטבעי, אינן מגובשות לפרטי חוק והלכה. אין הוראות איך נכון להקריב קרבן, וגם לא מפורש מהם הגבולות של איסורי העריות. ואכן, בין המתוקנות שבאומות העולם, החיות על פי ערכים מוסריים בסיסיים מקראיים, אין חוקים אחידים. הדרישה הכללית לנהוג ביושר ובצדק אינה מתפרטת באותו אופן במערכות משפט שונות ובתקופות שונות בהיסטוריה. לעיתים, מה שנחשב לגיטימי ורצוי בחברה מסוימת, הוא פסול ומגונה בחברה אחרת ובתקופה אחרת, כך הדבר לדוגמה בענייני פוליגמיה ו
מבחינת תודעתית, ההבדל המהותי בין עולם מוסרי לבין עולם מצוותי הוא בשאלת מקור החוקים. אמנם, גם בספר בראשית מקור החיוב למוסר וערכים הוא האמונה ויראת ה': "רק אין יראת א-להים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי" אמר אברהם לאבימלך וציפה שיבין מה הוא תובע ממנו. כך גם אמר יוסף לאשת פוטיפר: "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לא-להים", והניח שהיא מבינה מה המשמעות של לחטוא לא-לוהים, הגם שאלוהיה אינו זהה לאלוהיו של יוסף. אולם, האופן בו מיושמים הערכים הללו הוא מעשה ידי אדם. לעתים, מדובר בהנהגות פרטיות של אדם או משפחה, ולעתים, במהלכים רחבים יותר של התגבשות מנהגים וחוקים של קהילה, שבט ועם.
לעומת זאת, התודעה של מקיים מצוות היא בראש ובראשונה תודעה של ציות למערכת חוקים א-לוהית. אדם שמקריב קרבן פסח, מכשיר את המטבח מחמץ או מניח תפילין, אינו בוחן בליבו מהי הדרך הנאותה לעשות זאת, הוא כפוף לגמרי להלכה.
בעולם המוסרי, בדרך כלל, כשאדם מתלבט אם לתת צדקה, ללכת להלוויה או לניחום אבלים, הוא אינו בודק בספר הלכה מה מידת החיוב שלו, הוא סומך על הבנת ליבו מהו המעשה הרצוי. בעולם המצוותי, מי שאינו מומחה בכתיבת סת"ם לא יעלה על דעתו להתקין לעצמו תפילין או אפילו לבדוק את כשרותן של התפילין שלו.
הבחנה לא מובהקת
ההבחנה שערכנו בין תורת ספר בראשית לבין עולם המצוות של ספר שמות ושאר התורה, אינה חדה כפי שתיארנו. גם בעולם מוסרי יש צורך בקביעת חוקים וכללים, שעם הזמן הופכים להיות חוק מצווה, שעבור האדם המקיים הם נראים כצווים חיצוניים שאינם נתונים לשיקול דעתו. כך הם לדוגמה חוקי הנישואין והגירושין. הרמב"ם בתחילת הלכות אישות, מתאר שיסוד הזוגיות והמשפחה הוא טבעי, קודם למתן תורה וקיים גם אצל אומות העולם. אבל בכל חברה ותרבות קיימים חוקים שמגדירים את דיני המשפחה, כפי שהתורה יצקה את מערכת הנישואין כמסגרת של קדושה, המוגדרת ומעוגנת דינים מפורטים עד דק. מאידך גיסא, אפשר ללמוד מן הדוגמה הזאת עצמה, שגם בעולם של מצוות, לא מתבטל הערך של המוסר הטבעי המונח ביסודן של המצוות: נישואים אינם רק מערכת של חוקים וכללים, אלא קשר חיוני, בגוף ובנפש, בין איש לאשתו ובין הורים לילדיהם, המבוססים על עולם הערכים והמוסר של ספר בראשית.
אסור להפריד בין שני העולמות הללו. מערכת מוסרית שלא נוצקה לתוך כלים של חוק ומשפט, אין לה קיום לאורך זמן, ובוודאי אינה מספיקה לקיומה של חברה מתוקנת. מערכת משפטית-מצוותית, שאיבדה את הקשר עם המוסר הטבעי והחוויה הפנימית של האדם ונותרה רק במישור של הציות לחוק, מסוכנת לא פחות.
הדבר נכון לא רק במישור הציבורי-חברתי, אלא גם בעולמו של האדם הפרטי. קשה מאוד להתנהל על פי רגשות מוסריים מבלי לקבוע סדרי חיים שיש בהם סדירויות מסוימות, ובלתי אפשרי כמעט להתנהל על פי חוקים וכללים, בלי הרגישויות הנובעות מן המוסר הפנימי, מתבונתו וחכמת ליבו של האדם. קל וחומר שבלתי אפשרי לחנך ילדים בהטיה קיצונית לאחד מן המסלולים. אדרבה, אפשר לומר שאחת המשימות העיקריות של המעשה החינוכי היא ללמד את האיזונים שבין החוק והלב, בין הציווי החיצוני לבין ההבנה הפנימית.
יש להכיר גם באתגרים שהשילוב הזה מחולל. יציקת ערכים מוסריים לחוק קבוע, עלולה לגרום לכך שהחוק יאבד את הזיקה למקורו ויהפוך להיות שרירותי. דוגמה אופיינית לכך מצויה במדינת הרווחה, כאשר הרגולציה גורמת מצד אחד להפיכת הערכים החברתיים לחוקים מחייבים שאינם תלויים רק בנדיבותן של הבריות, אבל הרגולציהעלולה להפוך לבירוקרטיה שרירותית שפוגמת במידת החסד וביכולת לתת מענה לאדם במצוקתו. דוגמה אחרת היא התפילה: המתח שבין עבודה שבלב לבין זמנים ונוסח קבוע ידועה ומוכרת, ואין לה פתרון מלא ושלם.
מאידך גיסא, שחרור מן העול של מצווה, הלכה וחוק, לטובת מימוש מלא יותר של הערכים האמוניים והמוסריים, עלול לגרום לפרימה והתפוררות של עולם המצוות ולפגיעה גם בערכי האמונה והמוסר עצמם. מהנצרות ועד השבתאות ומהרפורמה ועד החילוניות בת זמננו, התביעה להשתחרר מן הנוקשות של המצוות וההלכה לטובת מוסריות אנושית, גרמה לנזקים לא מבוטלים אם לא לחורבן של ממש לערכי האמונה והמוסריות עצמם.
אי אפשר להתחיל את התורה מ"החדש הזה לכם" וחייבים להתחיל מבראשית, אבל אסור גם להישאר בספר בראשית, ועלינו להתקדם אל הקומה השנייה, לבנות את הבניין השלם הגדול משני חלקיו.
