ב-1 בפברואר 2023, נכנס אייל זמיר לתפקידו כמנכ"ל משרד הביטחון תחת יואב גלנט, אחרי שהרצי הלוי הקדים אותו במירוץ לתפקיד הרמטכ"ל ה-23. בדיוק שנתיים לאחר מכן, קיבל זמיר הזדמנות שנייה, כשנתניהו וכ"ץ הכריזו אמש (שבת) על מינויו לתפקיד הרמטכ"ל הבא.
1אחת התובנות המובהקות מהמלחמה היא שצה"ל צריך לעבור עם סיומה מתיחת פנים כוללת. עם כל הכבוד לכך שזמיר הוא הראשון אי פעם שצמח בחיל השריון ומגיע לתפקיד הרמטכ"ל, זה לא בדיוק שינוי. מדובר באדם שהיה במשך עשור חבר בפורום מטכ"ל, כולל שנתיים בהם היה סמוך לשולחנו של ראש הממשלה בנימין נתניהו כמזכירו הצבאי. כדי לעשות שינוי תפיסתי, אי אפשר למנות אדם שהיה פה כל הזמן ולומר "הוא שונה", כי הוא לא.
2המינוי עוד אמור לעבור דרך הוועדה המייעצת למינוי בכירים ולאחר מכן לקבל את אישור הממשלה, ולא מן הנמנע שיבררו ויחקרו אחרי חלקו בבניין הכוח של חמאס בתקופתו כאלוף פיקוד דרום. בתקופה זו נבנה המכשול סביב הרצועה והתחילה ההסתמכות העיוורת על הטכנולוגיה. כמו כן אז אירעו גם והסיכולים הכושלים של העימותים בגדר. גם מבצע שומר החומות התרחש בתקופתו כסגן הרמטכ"ל, כולל מבצע ההונאה לתקיפת המנהרות בעזה שהוכח ככישלון.
3בדוברות משרד הביטחון דאגו להפיץ תוך 20 דקות מרגע ההכרזה על הבחירה בזמיר, קובץ עם קורות החיים שלו, יחד עם רשימת ציטוטים נבחרים ממאמרים ונאומים שנשא ב-18 השנים האחרונות. זאת בדיוק הרעה החולה שצה"ל לא הפנים – שקיפות ואמון הציבור מעל הכל. לא יודע איך השר יכול לראיין בלי משוא פנים ובצורה נקייה את מנכ"ל משרדו לתפקיד הרמטכ"ל, ושנייה אחר כך לשוחח איתו בענייני עבודה שוטפת. איך הציבור אמור להאמין שהתבצע כאן מהלך תקין? כשמערך הדוברות המשרדית מגוייס לקידום המנכ"ל לתפקיד נחשק, זה ממש לא מחזק את האמון במערכת הביטחון.
4באותו מקבץ ציטוטים הופיע אזכור ממאמר שכתב זמיר ל"מערכות" ב-2007 על המדיניות הרצויה בנוגע לחיסולים ממוקדים. זמיר היה תת אלוף באותם ימים, וראש הממשלה היה אהוד אולמרט. קרי, אם צריך להשתמש באזכור מלפני 18 שנה כדי לספר לנו מהן דעותיו של זמיר, הרי שיש כאן 2 אפשרויות: שהוא שינה את עמדתו ולא סיפרו לנו, או שהוא לא שינה וזה בעייתי מאוד לאור זה שהמציאות עברה כל כך הרבה תהפוכות בכמעט שני העשורים שחלפו מאז.
לא הגיוני שאזרחי מדינת ישראל של אחרי ה-7 באוקטובר לא ידעו מה עמדתו של הרמטכ"ל המיועד שלהם לגבי חוק הגיוס, לגבי החזרה ללחימה ברצועת עזה ולגבי גודל צבא היבשה. אנחנו חייבים לאמץ את שיטת השימוע הפומבי לפני מינוי בכירים. הציבור צריך לדעת מה הדעות העדכניות, מה התוכניות והמטרות שלו בזמן אמת ובלי לנבור במאמרים ישנים. וכן, גם מאמר מ-2022 על תקיפת הגרעין האיראני, שהובלט כדי לרצות מישהו, למעשה כבר לא רלוונטי לאור שתי התקיפות הישראליות שהיו שם לאורך המלחמה והשינוי הדרמטי באזור.
5בסוף, עם כל הכבוד לחשיבות הרמטכ"ל, הבשורה האמיתית תבוא מהמטה הכללי – בו נדרשת מהפכה. רוב הקצינים שהיו שם ערב ה-7 באוקטובר – צריכים לעזוב. במקום מינויים שבלוניים, שמשמרים שוב את אותן אליטות צבאיות ועם אותם סגנונות – צריך למנות למטכ"ל קצינים שונים לחלוטין.
שמעתי לאחרונה משפט נהדר: "אם אדם הוא מפקד טוב בשטח, זה לא אומר שהוא יהיה מפקד טוב במטה הכללי". למרות זאת, הגיע הזמן שהקצינים שעשו את המלחמה ולא עזבו את הלחימה במשך חודשים ארוכים, יהיו הפנים הבאות של הצבא. איציק כהן, שבמשך שנה וארבעה חודשים רצופים נלחם בתוך רצועת עזה ולא יצא הביתה כמפקד אוגדה 162, יכול להיות אלוף פיקוד דרום נהדר. שי קלפר, שהאריך את תקופתו כמאו"ג 91 לאור המלחמה, יהיה נכס למטכ"ל, בדיוק כמו דדו בר כליפא לאכ"א עכשיו, וברק חירם בעתיד הלא רחוק, אחרי שישקם את אוגדת עזה. הקצינים האלה עדיין נושמים אבק שריפה, וצריך לנצל את זה בהקדם ולמנות אותם לפיקוד הבכיר של צה"ל, לפני שאור הפלורסנטים יעשה את שלו.
