כחצי שנה לאחר תום המלחמה, בי' בתשרי תשכ"ח, יום הכיפורים הראשון אחרי שחרור הר הבית במלחמת ששת הימים, "עשיתי היסטוריה": הייתי היהודי הראשון שהתפלל, בחלוף שנות דור מאז הפעם האחרונה, את כל תפילות יום הכיפורים על הר הבית.
הרקע למאורע מרגש זה היה סבוך ורגיש. מיד לאחר כיבוש הר הבית התגלעה מחלוקת נוקבת בין שר הביטחון משה דיין לרב הראשי לצה"ל, אלוף שלמה גורן. משיקולים מדיניים החליט דיין כי השליטה בהר הבית תישאר בידי המוסדות הדתיים המוסלמיים. בתשעה באב תשכ"ז עלה גורן להר הבית עם כמה מלווים וקיים שם תפילה במניין. דיין רגז על גורן ואסר עליו לשוב ולעלות על ההר כדי להתפלל בו. זמן קצר לפני יום הכיפורים נודע לדיין כי הרב גורן מתכוון להפר את איסורו. הוא מיהר ואסר עליו, בפקודה מפורשת, לממש את כוונתו.
הרב גורן נאלץ לציית לפקודת דיין. הוא ידע כי שר הביטחון לא יהסס להדיח אותו מצה"ל אם יפר את הפקודה, אך הוא החליט להתחכם. בערב יום כיפור, בעשר בבוקר, הופיע הרב גורן בביתי שברמת־גן, ללא הודעה מוקדמת. בחוץ המתין קומנדקר ועליו עשרה מחיילי הרבנות הצבאית. הרב גורן הביא איתו ספר תורה קטן, שנהג לשאת בחיקו, ואמר לי: "משה דיין אסר עליי לעלות להר הבית ביום כיפור. אני מבקש ממך שתמלא את מקומי, תעלה להר הבית ותתפלל שם במניין. אני אשהה בביתו של חמי, הרב 'הנזיר', ובתום היום הקדוש, עם תום הצום, בוא להיפגש איתי שם".
דיין, אגב, ידע על כוונותיו של הרב גורן. הוא חשש מפריצת מהומות וממשבר מדיני שעלולים לפרוץ אם הרב הראשי לצה"ל, הנושא דרגת אלוף, ומוכר כמעט לכל תושבי ישראל וגם לעיתונאים זרים, יתפלל על הר הבית ביום הקדוש. אך הוא לא התנגד לכך שמניין של חיילי הרבנות הצבאית (וכזכור, הייתי קצין מילואים ברבנות הצבאית), יתפלל במניין על ההר.
נרתמתי ברצון למשימה. החלטתי לקחת עמי גם את שני בניי, מירון בן השמונה ואביעד בן הארבע וחצי. מיהרתי למקווה הסמוך כדי לטבול לפני העלייה להר הבית וביקשתי מרעייתי דבורה שתכין לנו אוכל לסעודה המפסקת ולסעודה המסיימת את הצום, ותיק אוכל לשני הילדים הפטורים מן הצום. מיד בשובי מהמקווה יצאנו לדרך.
המקום שנקבע לתפילה היה עמדת משמר הגבול הצמודה למסגד אל־אקצה, ליד שער המוגרבים. במקום היה מבנה קטן, בן שתי קומות (שכיום כבר אינו קיים), שבקומתו הראשונה ישבו שוטרי מג"ב. התמקמנו בקומה השנייה. בחדר הגדול הנחנו ערמה גדולה של מזרנים שהבאנו עמנו והתיישבנו לאכול סעודה מפסקת. בתום הסעודה חלצו החיילים את נעליהם הצבאיות ועלו להר כשהם יחפים. אני נעלתי נעלי בד שלקחתי עמי. נהגו של הרב גורן הביא לנו מחזורים וטליתות.
זכיתי לעבור לפני התיבה ברוב תפילות היום, מתפילת מנחה בערב יום הכיפורים ועד תפילת נעילה. גם עליתי לתורה ככוהן. כשהגענו לקטע המרגש של "והכוהנים והעם העומדים בעזרה, כשהיו שומעים את השם הנכבד והנורא מפורש יוצא מפי כוהן גדול בקדושה ובטהרה, היו כורעים ומשתחווים ומודים ונופלים על פניהם", השתחווינו אפיים ארצה, סמוך למקום שבו התקיים מאורע זה אלפיים שנה קודם לכן.
דומה שהייתה זו הפעם הראשונה – וגם היחידה והאחרונה עד כה – באלף השנים האחרונות, שבה נשמעה על הר הבית ביום הכיפורים תפילת הכוהן הגדול שנאמרה בבית המקדש ביום הכיפורים. רק פעם אחת באלף השנים האחרונות, מאז הכיבוש המוסלמי המאוחר, נראו כוהנים כורעים ומשתחווים על הר הבית כשהם אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", כמו בימים שבית המקדש עמד על תילו. לראשונה זה מאות שנים נשמעה תקיעת שופר במוצאי יום הכיפורים על הר הבית.
במשך כל היום הקדוש לא יצאנו מהמבנה. הרב גורן הורה לנו לא להסתובב בשטח ההר במהלך היום, ולהתפלל רק במבנה של מג"ב. רק בני מירון חמק והסתובב ברחבה. הוא עמד בכניסה למסגד אל־אקצה, התפעם מהגודל ומהיופי ומהשטיחים המרשימים, וחזר כעבור זמן קצר כדי להשגיח על אחיו אביעד בן הארבע.
אחרי תפילת נעילה, לפני אמירת "שמע ישראל" שבסוף התפילה, יצאנו כולם לרחבה הגדולה שממוקמת במרכז הר הבית, שלפי ממצאים ארכיאולוגיים נמצאת מול מקום קודש הקודשים, הדביר. השקט ששרר על ההר הופר על ידי תקיעת סוף יום הכיפורים, שאותה תקעתי בשופר שהבאתי עמי. תקיעה־שברים־תרועה־תקיעה. בו־בזמן שמענו את בליל התקיעות שעלו מרחבת הכותל המערבי למטה, בתחתית ההר. סביר להניח שגם המתפללים בכותל שמעו את התקיעות שלנו, אך לא שיערו בנפשם שהתוקעים על ההר הם חיילי צה"ל, שכן הכול ידעו על האיסור החמור שהטיל שר הביטחון על תפילה במניין בהר הבית.
לפתע הסתבר לנו שהשטח אינו ריק לחלוטין. במקום הסתובבו כמה מאנשי הווקף, ההקדש המוסלמי, הגורם ששולט על הר הבית. במגמה להימנע מפרובוקציות, הוריתי לחיילים להימנע מהריקוד המסורתי של "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", ולהסתפק באמירת הפסוק בשקט.
התפילה הסתיימה. הצום נשבר. חיילי המניין ירדו מההר והתפזרו. פניתי לביתו של הרב "הנזיר" כדי להיפגש שם עם חתנו, הרב גורן. הרב גורן אסר עליי לגלות שהתקיימה תפילה במניין על הר הבית, מחשש שפרסום הדבר ייצור מהומות. ככל הנראה בסתר ליבו גם חשש משר הביטחון. למרות שיום הכיפורים הוא יום סליחה וכפרה, משה דיין היה עשוי להימנע מלמחול על הפרת פקודתו. אפשר גם שהיה זה מפני שהרב גורן התקשה "לבלוע" את העובדה שמישהו אחר ולא הוא זכה להיות היהודי הראשון זה אלף שנים שמתפלל במניין ותוקע בשופר בהר הבית ביום הכיפורים.
אולם מאמצי הרב גורן לשמור בסוד את התפילה במניין על הר הבית ביום הכיפורים עלו בתוהו. מישהו, אולי אחד מהערבים שהיו על ההר במהלך היום, הדליף כנראה את הסיפור לכתב הארץ עוזי בנזימן. בעודני יושב ומשוחח עם הרב גורן בבית חותנו "הנזיר" צלצל הטלפון בביתו. הרמתי את השפופרת, ומעבר לקו שמעתי את קולו של בנזימן, ובפיו שאלה: "האם זה נכון שהרב גורן התפלל על הר הבית ביום הכיפורים?"
לא היססתי, לא התבלבלתי והשבתי תשובת אמת: "זה בובע מייסעס (סיפורי סבתא). הרב גורן לא היה ביום כיפור בהר הבית". בנזימן הסיק שאם הרב גורן לא היה על ההר, איש לא היה, וחשב שמישהו ניסה להטעותו. הידיעה המסעירה נגנזה ולא פורסמה.
