התוכנית שהציע נשיא ארה"ב דונלד טראמפ כי 1.5 מיליון פלסטינים ברצועת עזה יהגרו למצרים ולירדן, זכתה לדחייה על הסף מצד המדינות האמורות, בנוסף לקריאות זעם והאשמות ב"טיהור אתני".
יש להתייחס לבעיית הפליטים בהקשרה ההיסטורי. טראמפ מיקד את תשומת הלב בעזתים בכך שהציע למעשה את השלמת חילופי אוכלוסיות פליטים שהחלו ב-1948 עם המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה, הלא היא מלחמת העצמאות. פליטים ערבים ברחו מישראל לעזה ולאזורי יהודה ושומרון, בעוד אלפי אחרים עזבו ללבנון ולסוריה.
לעתים קרובות שוכחים שפליטים יהודים – שנרדפו במדינות ערב, בהן חיו במשך אלפי שנים – ברחו לכיוון ההפוך. מספר הפליטים שהחליפו מקומות היה 711,000 ערבים (לפי נתוני האו"ם) לעומת 650,000 יהודים – מספר כמעט שווה (עוד 200,000 פליטים יהודים ברחו לצפון אמריקה, אירופה ומדינות מערב אחרות).
היהודים קיבלו אזרחות חדשה בישראל ובמערב. הם יושבו מחדש במהירות ואינם נחשבים עוד פליטים. אבל הערבים הפלסטינים נותרו חסרי אזרחות, כאשר רבים מהם עדיין יושבים במחנות פליטים. לא רק שהם לא יושבו מחדש עד היום אלא שנעשה בהם שימוש ככלי לקיבוע הסכסוך עם ישראל.
שני גורמים עיקריים מנעו מהם, באופן מכוון, להתיישב מחדש. הראשון הוא הליגה הערבית, שעבירה בשנת 1959 את החלטה מס' 1457, האוסרת על המדינות הערביות להציע אזרחות לפליטים פלסטינים "כדי למנוע את היטמעותם במדינות המארחות".
הגורם השני שמונע מהם אזרחות הוא סוכנות הסעד והעבודות של האו"ם לפליטים פלסטינים, אונר"א, שהוקמה אך ורק עבור פלסטינים. הסוכנות לא רק מספקת באופן רשמי בריאות, מזון וחינוך במחנות הפליטים, אלא מאפשרת לפלסטינים להעביר את מעמד הפליטות שלהם לדורות הבאים, עד אינסוף.
חילופי אוכלוסין היו הנורמה לאחר רוב הסכסוכים במאה ה-20. אכן, העיקרון של חילופי אוכלוסין שהביאו ליישוב מחדש, התקבל במשפט הבינלאומי כמו בחוזה ניי (1919) ובאמנת לוזאן (1923). יותר ממיליון יוונים מאסיה הקטנה והקווקז החליפו מקומות עם 400,000 מוסלמים מיוון.
חילופי אוכלוסין עצומים התרחשו גם בעקבות חלוקת תת-היבשת ההודית בין להודו ופקיסטן. במקרה זה, 8.5 מיליון הינדים עזבו את פקיסטן להודו, ו-6.5 מיליון מוסלמים ברחו לפקיסטן. כמו כן, מיליוני גרמנים ורוסים נאלצו לעזוב את בתיהם במהלך מלחמת העולם השנייה, ולא לחזור.
למרבה האירוניה, היה זה הצד הערבי שהעלה לראשונה את הרעיון של חילופי אוכלוסין במזרח התיכון. ב-1949 העלה נורי סעיד, שכיהן כמה קדנציות כראש ממשלת עיראק, את הרעיון שיש להחליף בין 160,000 יהודי עיראק לבין הפליטים הערבים שנוצרו בעקבות המלחמה בישראל. שר החוץ של ישראל דאז, משה שרת, סירב בתחילה לכל קשר אפשרי בין שני קבוצות הפליטים. ממשלת ישראל חשבה שזו תחבולה צינית שנועדה להשתלט על הרכוש הנטוש של יהודי עיראק. השגריר הבריטי דאז דיווח כי עקרון חילופי האוכלוסין מקובל על ישראל באופן עקרוני, אך הרעיון של החלפת 100,000 פליטים חסרי בית (פלסטינים) ב-100,000 פליטים יהודים שישאירו את נכסיהם מאחור – נתפס בעיניה כסתם סחיטה.
כפי שהתברר, עיראק הייתה אמורה להכשיר את נישול כמעט כל הקהילה היהודית במרץ 1951. כ-140,000 יהודים נמלטו לישראל. רק 14,000 פליטים פלסטינים הגיעו לעיראק. בשלב זה, שרת כבר הסכים לקשר בין אוכלוסיות הפליטים. עד 1970, מדינות ערב נישלו לחלוטין את היהודים שלהן מנכסיהם – שרובם הגיעו לישראל חסרי כל – ושללו מהם את אזרחותם.
הדבר הטוב בתוכנית של טראמפ הוא שהיא שוברת טאבו בן עשרות שנים על יישוב מחדש של פלסטינים ומציעה פתרון הומניטרי לבעיית הפליטים. היא גם מאלצת מדינות כמו מצרים וירדן לקחת חלק מהאחריות לסכסוך לו היו שותפות. מדינות כמו איחוד האמירויות הערביות עשויות לסייע בנטל הכספי. בסופו של דבר, "חילופי אוכלוסין" הוא הפתרון ההוגן היחיד.
