לאחר שנים רבות של סטגנציה במערכת הפוליטית ושנה וחצי של ממשלת השינוי קמה ממשלת הימין "על מלא-מלא", והביאה איתה רוח של תקווה בקרב בוחריה שהפעם הדברים יראו אחרת. הפעם אצל השחקנים הראשיים "מילה זו מילה", וכמובן – "מה שאתה מצביע זה מה שאתה מקבל". ובעיקר, הפעם נתניהו אולץ להקים ממשלה בלי מפלגות מרכז ושמאל כפי שעשה תמיד. ההבטחות היו ברורות והציפיות הרקיעו שחקים בהתאם.
מפח הנפש הגיע מוקדם מהצפוי. פינוי חאן אל אחמר, החזרת המשילות בצפון ובדרום, רפורמה משפטית אגרסיבית, חוק יסוד לימוד תורה, חוק הסדרת פטור משירות לחרדים ועוד ועוד – כל אלה קרסו עוד לפני תחילת המלחמה.
מבלי להיכנס לדיון בעניין אחריות הממשלה לאסון ה-7 באוקטובר, גם התנהלות המלחמה לא תאמה את הבטחות והצהרות ראשי הקואליציה. החל מ"ניצחון מוחלט בקרוב ממש", דרך "לא נכניס פירור של אוכל וליטר דלק לרצועה", עבור ל"נכבוש את כל הרצועה ונשלוט בסיוע ההומניטארי", ועד ל"רק ניצחון מוחלט יחזיר את החטופים". עינינו הרואות כי כל ההצהרות האלה לא מחוברות למציאות בשטח.
מתברר שיש בקואליציה ימין פרוגרסיבי שכמו השמאל הפרוגרסיבי, משוכנע שאת הדרך שלו אפשר לכפות על המציאות. זה לא עבד לשמאל הפרוגרסיבי וזה לא יעבוד גם לימין שמנסה לפעול בדרך הזו. בג"צ, היועמ"שית, הפצ"רית, מטה משפחות החטופים, האו"ם, ביידן, מחסור בחימושים, מילואימניקים שהתחילו להצביע ברגליים, בית המשפט הבינלאומי, מחלוקות בתוך הקואליציה לגבי סדר עדיפויות, קציני מטכ"ל רופסים ורמטכ"ל שפשוט מסרב לנצח ועוד ועוד – תמיד נמצאו אלה שאחראים לעצור את הממשלה מלממש את מדיניותה.
חלק מהדברים האלה באו כתירוצים קלושים שנועדו למצוא שעיר לעזאזל לחוסר ההצלחה של הממשלה. חלק אחר הקשו באופן אובייקטיבי, ואף בלמו בפועל, את הממשלה מלממש את הצהרותיה, כמו לדוגמה המחסור בתחמושת. אבל איך שלא נסתכל על הרשימה הארוכה הזו, ניתן לסכם אותה במילה אחת – "מציאות".
לטענת השר בצלאל סמוטריץ', יש בידו הבטחה של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שבסוף שלב א' של עסקת החטופים מדינת ישראל תחזור למלחמה. מלחמה שתנוהל באופן שונה לחלוטין מאיך שהתנהלה עד כה, במסגרתה צה"ל יכבוש את כל הרצועה, ישלוט בעצמו בסיוע ההומניטארי וימגר את שלטון חמאס. גם מי שמאמין שהתוכנית הזו מוצלחת, מבין היטב שהתוכנית הזו עומדת לפגוש במציאות שמאוד תאתגר אותה בלשון המעטה.
הנשיא דונלד טראמפ רוצה פרס נובל על עסקה סעודית, והוא הרי הגיע כדי "לעצור מלחמות, לא לפתוח בהן". יודעי דבר מבהירים שאכן המדיניות האמריקנית סותרת את הבטחות נתניהו לסמוטריץ'. מה גם שהמילואימניקים הגיבורים שלנו, שרצו לשדה הקרב לפני שנה וחצי למוצדקת שבמלחמותינו, ושירתו מאות ימי מילואים על חשבון המשפחות שלהם, הפרנסה שלהם ולפעמים גם החיים שלהם, אולי יתלהבו פחות לחזור ל-300 ימי מילואים נוספים, בדיוק בזמן שהממשלה עושה הכול כדי לפטור את אחינו החרדים משירות צבאי. בכלל, בקואליציה יש מספר מפלגות שאומרות בקול גדול שהן תומכות בעסקת חטופים, וגם מבחינה פוליטית הפסקת המלחמה טובה להם (סנטימנט ציבורי בהקשרי חוק גיוס).
במילים פשוטות, כנראה שאפילו הבטחות של נתניהו יכולות להשפיע על המציאות רק באופן מוגבל.
מטבען, אידאולוגיות קצה משני הצדדים לא נמצאות בקונצנזוס, ואינן מקובלות על חלקים נרחבים בעם. ניסיונות לממש אידאולוגיות קצה במלואן סופן להתנפץ אל קרקע המציאות. הן יכולות להוות מצפן ולסמן כיוון, להיות משאלת לב שמסמנת ווקטור; להיות משקל נגד לאידאולוגיות הקצה של הצד השני, אך טוב שימנעו מלהיות תוכנית עבודה.
מנהיגים, בוודאי השמרנים שבהם, נדרשים לתמרן בתוך המציאות על פי מצפן אידאולוגי, לא תוך כפיית האידאולוגיה על מציאות שלא יכולה להכיל אותה. מנהיג יכול וצריך לסחוף את עמו לממש את הדרך שבה הוא מאמין, אבל גם הוא לא יכול להתנתק מהמציאות. ניסיונות כאלה, מעבר לכישלונם הידוע מראש, פוערים בקיעים ושסעים בחברה ומשכך מסכנים באופן ממשי את ביטחון המדינה.
כישלונה של הממשלה ליישם מדיניות ימין מוצלחת נבעה בראש ובראשונה מכך שהם שכחו שימין בא עם שמרנות. לשמרנים אין בעיה עם שינויים, הם פשוט מתנגדים למהפכות. פרוגרסיבים עסוקים בלכפות את דעתם על המציאות. שמרנים פועלים בתוכה. שמרנות אמיתית היא קידום תפיסת עולם באופן תהליכי, תוך התחשבות במציאות. כך, בעז"ה, נקדם בעתיד תפיסת עולם ימנית.
