הפסקות האש בעזה ובצפון, יותר משנה ורבע לאחר טבח 7 באוקטובר ופרוץ במלחמה, הן הרגע שבו גם מחנה הימין צריך להתייצב ולהשיב בכנות, קודם כול לעצמו, כיצד נכון לחקור את המחדל הנורא. זה יותר משנה שהמחנה, ובתוכו יש להודות גם עבדכם הנאמן, עסוק בעיקר בשאלה איך לא. אנחנו יודעים להסביר מדוע ועדת חקירה ממלכתית היא גוף מסורבל שאבד עליו הכלח. אנחנו גם משוכנעים שלא נכון להפקיד את חקירת המחדלים שהובילו לפרוץ המלחמה, ואלו שהתגלו במהלכה, בידי ועדה שימנה נשיא בית המשפט העליון. זאת ועוד, לאחר אירועי השבוע אין לאיש ספק שיצחק עמית אינו שחקן נייטרלי בזירה, כך שהקמת הוועדה באמצעותו תהיה באמת אבסורד.
ייתכן גם, כפי שרבים מתריעים בצדק, שהציבור תולה בוועדת חקירה ציפיות שהיא לא תוכל להגשים. ואולם על אף כל הטענות הנכוחות, אי אפשר להמשיך לדון רק בשאלה מה לא. חייבים להפוך את כיוון המחשבה ולשאול איך כן. מהי הדרך הנכונה לחקור את שרשרת המחדלים, בלי טיוח ובלי לאפשר לצה"ל להמשיך לתחקר את עצמו ובכך לשבש כל חקירה ממשית בעתיד.
תשובה אפשרית אחת היא הפקדת הבדיקה בידי מבקר המדינה. מה טוב יותר מגוף ביקורת ותיק, עם ידע מצטבר בתחום הביקורת, שיטות עבודה סדורות ומעמד חוקי עצמאי? אלא שמבקר המדינה סובל משתי בעיות גדולות בהקשר הזה. הראשונה שבהן היא תמונת המראה של החשדנות המוצדקת בימין כלפי ועדת חקירה שתמונה בידי נשיא בית המשפט העליון. מבקר המדינה מתניהו אנגלמן מונה לתפקידו בידי ראש הממשלה נתניהו. גם אם נניח שלראש הממשלה לא היה חלק במחדל ליל 7 באוקטובר, זה עדיין לא מנקה אותו מאחריות למחדלים שהובילו אותנו לשם. אפילו אם איש לא עדכן את נתניהו על תמונת המודיעין בזמן אמת, הוא ללא ספק היה אחד האנשים המשפיעים ביותר על עיצוב תפיסת הביטחון שהביאה אותנו לרגע הנורא ואפשרה את המחדל הבלתי נתפס. איש מלבדו לא כיהן זמן רב כל כך בתפקיד מרכזי כל כך בעשור שקדם למלחמה. גם אם בסופו של דבר חלקו של נתניהו במחדל המודיעיני והצבאי לא יתגלה כמכריע, לא ייתכן שהאיש שיצטרך להכריע בכך יהיה מינוי אישי שלו. בנוסף, היכולת של משרד המבקר לחקור לעומק את כלל הסוגיות הרלוונטיות, לצד המשך תפקודו השוטף, מוטלת בספק. משרד המבקר לא יוכל להחליף ועדת חקירה.
"הסעודים רוצים להבטיח שהציבור שלהם יראה יתרונות מוחשיים עבור הפלסטינים בכל עסקה. זהו מעשה של איזון עדין, אבל כזה שאפשר לנהל באמצעות משא ומתן מעשי ותמיכה בינלאומית" (שגריר ישראל בארה"ב יחיאל לייטר, הג'רוזלם פוסט, יום ג')
מאותה סיבה גם ועדת חקירה ממשלתית, נוסח ועדת וינוגרד לחקירת מחדלי מלחמת לבנון השנייה, אינה ראויה. לא ייתכן שהממשלה לבדה תמנה את הוועדה שתחקור את המחדל וגם תנסח את כתב המינוי שלה. יש להקים מנגנון חדש, אחר, שייהנה מהאמון הרחב ביותר ויוכל לשאת על שכמו את מעמסת התחקיר; מנגנון שיוכל לחקור במקביל, ביעילות, מגוון תחומים, ולהתמודד עם היקף עבודה ששום ועדה בעבר לא התמודדה איתו – מהרובד הטקטי של 7 באוקטובר ועד לאסטרטגיה ברמתה הגבוהה ביותר. כל זאת במטרה שאת המסקנות נקבל לכל היותר בתוך שנה עד שנה וחצי, ולא בעוד ארבע שנים ויותר.
מוסד בדיקה מיוחד ותקדימי כזה יוכל לקום רק מכוח חוק ייחודי, שיתקבל לאחר הידברות אמיתית וכנה בכנסת. החוק צריך לכלול את כתב המינוי שיגדיר את נושאי החקירה, את המבנה הארגוני של מוסד החקירה, את סמכויות החקירה שיוקנו לו, את אופן מינוי חבריו, וסוגיות כמו התקציב שישוריין לפעילותו והדרכים להבטחת עצמאותו. וכן, העצמאות חייבת להיות מלאה, הן מול המערכת הפוליטית, הן מול המערכת הביטחונית, וחשוב לא פחות, מול מערכת המשפט. כדי לגבש את המנגנון יש להקים מהר ככל האפשר ועדה רחבה בכנסת, שייוצגו בה כל סיעות הבית. אם החוק לא יעבור בהסכמה רחבה, מנגנון הבדיקה לא יוכל לזכות לאמון מכל חלקי הציבור.
זה נשמע אוטופי, חזון אחרית הימים. אבל האמת היא שזה אפשרי. אם לאופוזיציה יהיה ברור שאין זה ניסיון לגנוב את דעתה או קומבינה שמטרתה לטייח את המחדל, מהלך כזה יוכל לקרום עור וגידים. אם המערכת הפוליטית אינה מסוגלת להתניע אותו, ונראה שהיא באמת לא מסוגלת, אפשר להתחיל מקבוצה חוץ-פרלמנטרית של נציגים מכל אגפי המפה הפוליטית שיגבשו בתוך 21 יום מצע ראשון לדיון. ממצע כזה, שיגובש בהסכמה רחבה ככל הניתן, נוכל להמשיך. העיקר שלא נמשיך לגלוש במורד לעבר מסמוס מוחלט של חקירת המחדל הנורא על כל רבדיו. יש כמובן מי שישמחו אם החקירה לא תקרה לעולם, אבל החברה הישראלית תשלם על כך מחיר כבד מאוד. השסע הפנימי סביב המלחמה יתרחב ויעמיק, ותחושת הניתוק בין שכבת ההנהגה הביטחונית, המדינית והפוליטית ובין חלקים הולכים וגדלים בציבור רק תגבר. הגיעה העת שהאגף הימני יפסיק עם תרגילי ההתחמקות, משום שחלון ההזדמנויות לחקירה אמיתית של המחדל הולך ונסגר, ואיתו נעלם הסיכוי להגיע להסכמה שתאפשר חקירה כזאת.
גלות וחטופים
הצהרותיהם של פוליטיקאים חרדים רבים בעד הסכמה לשלב השני של עסקה להחזרת חטופים גררו פולמוס. היו שראו בהן קריצה למחנה השמאל, בניסיון לאותת לו שהמפלגות החרדיות נותרו שותפות פוליטיות פוטנציאליות. אחרים העריכו שהפוליטיקאים החרדים מעוניינים מאוד לראות את המלחמה מגיעה אל קיצה, בהנחה שבתום המלחמה יפחת העומס על הציבור המשרת ועימו הלחץ לגיוס החרדים. אלא שמעקב אחרי התבטאויותיהם של פוליטיקאים חרדים מאז החלה המלחמה מלמד שזוהי גישה עקבית. גם אם עוצמת ההתבטאויות משתנה, העמדה החרדית הייתה ונשארה תמיכה גורפת בכל עסקה, גם במחיר הפסקת אש וסיום מוחלט של הלחימה. הסיבה לכך אינה רק חישובים פוליטיים ציניים. גם אם החשבונות הללו קיימים ברקע, גישתם לנושא היא עקרונית ושורשיה נטועים עמוק ביסודות האידיאולוגיה החרדית.
הישראליות הציונית מתרפקת בערגה על זיכרון מבצע אנטבה, אך במגזר החרדי יש מיתוס מקביל, המספר על התנגדותו של מנהיג היהדות החרדית באותה עת, הרב אליעזר מנחם שך. הרב סבר שיש להיכנע לדרישת מחבלי החזית העממית, לשחרר מחבלים תמורת החטופים, ולא להיכנס להרפתקאות צבאיות שסיכוייהן אינם ברורים. לפי תיאורים שונים, הוא אף ניסה לשגר מסרים ברוח זו לצמרת הישראלית. בתום המבצע ההירואי, כשכמעט כל החטופים שבו בריאים ושלמים, שאלו אותו תלמידיו אם ההצלחה אינה מלמדת שהוא טעה. הרב לא התרגש, והשיב ביידיש: "הצלוחה איז נישט הלוכה" (הצלחה איננה הלכה). קרוב ליובל שנים אחר כך, גישת הרב שך שולטת במגזר.
יסוד בסיסי בהשקפה החרדית הוא שהקמת מדינת ישראל לא משנה את מצבו היסודי של עם ישראל. אלפיים שנה היה עמנו בגלות, וזהו מצבו גם כיום. ממילא חובה עלינו לנהוג כדרך שנוהגים יהודים בגלות. כשבא אסון על יהודים בגלות הם לא מתקוממים ואינם חותרים לניצחון. עולם המושגים של עמידה נחושה מול האויב זר לגישה הגלותית. מבחינתה, התגובה הנכונה לאסון היא הסתגרות, הורדת הראש והמתנה עד יעבור זעם.
בניגוד להשקפת החוגים הקיצוניים של העדה החרדית, המגזר החרדי אינו עקבי לחלוטין בראיית המצב הישראלי כ"גלות בארץ הקודש". אך גם אחרי 77 שנות קוממיות של עם ישראל בארצו, עמדתו הבסיסית נותרה גלותית. התגובה האינסטינקטיבית לכל אתגר ביטחוני היא התחמקות והורדת ראש, ואילו השאיפה לניצחון נתפסת כהתגרות אסורה באומות שראשיתה יהירות וסופה חורבן. לפיכך ברור מדוע הצלת נפשו של כל יהודי הופכת למשימה החשובה היחידה. מנגד, כל דיבור על הרתעה מתקשר מיד ל"כוחי ועוצם ידי", הגישה שההשקפה החרדית מייחסת למגשימי המפעל הציוני. זאת הייתה דרכו של הרב שך, והיא נותרה במידה רבה דרכה של ההנהגה החרדית גם חצי יובל לאחר הסתלקותו.
