אני זוכר היטב את הפעם הראשונה שהגעתי לכיכר החטופים בתל־אביב. זה היה זמן לא רב אחרי 7 באוקטובר, והתחושה הלא נעימה שחשתי שם כדתי וכימני עדיין צרובה בי. מעולם לא כתבתי או סיפרתי על כך מעבר למעגל הקרוב ביותר אליי, אבל נדמה שהגיע הזמן. כי אני לא היחיד, וגם כי צריך לשים את הדברים על השולחן, גם אם לא בהכרח נעים להודות בהם או להסתכל להם בעיניים. אז הנה: הערבוב בין מחאת החטופים למחאת קפלן היה אז ניכר, בולט וחד־משמעי, באופן שהרחיק ממנה הרבה מאוד אנשים כמוני.
מלבד זאת, העובדה שרוב החטופים היו ממקומות גיאוגרפיים וסוציו־דמוגרפיים שרחוקים מהדתי־הלאומי הממוצע תרמה גם היא לריחוק הזה. אנחנו יכולים לספר לעצמנו עד מחר שכל ישראל ערבים זה לזה, ושכולנו רקמה אנושית אחת חיה, אבל בסוף העובדות הן שכדי לאפשר לדתיים וימנים להגיע לכיכר החטופים ולהרגיש בה רצויים ושייכים היה צריך לייחד לאוכלוסייה הזאת ערב בשבוע – בהתחלה מוצאי שבת ואז ימי שלישי – שבו יוכלו להתחבר למסרים ולרצון לראות בשחרור אחינו ואחיותינו, בדרך קצת אחרת ובאמצעים מעט שונים. לערבים האלה בכיכר החטופים כבר הגעתי יותר, ובאמת הרגשתי הרבה יותר בבית. ועדיין, לא צריך רחפן של אחד הערוצים כדי לדעת שגם לאירועים הללו, שכאמור אורגנו באופן מיוחד ומעורר הערצה לציבור "שלנו", הגיעו יחסית מעט אנשים, וכמעט בכל שבוע אותם האנשים.
אי אפשר להתחמק מכך: הציבור הדתי־לאומי לא היה שותף אמיתי ומלא במאבק להשבת חטופים דרך הפגנות שנתפסו בעיני רבים במגזר ככניעה לתכתיבי חמאס. אני יודע שזאת אמירה קשה ושאפשר להציג ברגע אחד מאות ואלפי יוזמות, מחוות ופעולות שמראות את ההפך – בעיקר במערכת החינוך הדתית־לאומית – אבל אפשר גם להפסיק לשקר לעצמנו: כשהמגזר מחליט להתגייס למשהו באמת, זה נראה אחרת לגמרי. בעוצמות הרבה יותר גבוהות, עם כל היכולות הארגוניות והלוגיסטיות, ובעיקר עם האמונה היוקדת שזהו הדבר הנכון לעשות.
אני לגמרי יכול להבין מהיכן מגיעה ההתנגדות הזאת, או לפחות ההימנעות הזאת. קודם כול, יש בה רכיב אידיאולוגי מובהק. הסיסמה שליוותה את ההפגנות לשחרור החטופים הייתה "את כולם עכשיו", והמילה הזאת – "עכשיו" – מעוררת אצל הדתי־לאומי הממוצע התנגדות כמעט טבעית. העכשוויזם הזה מנוגד בתכלית למה שאנחנו גדלים עליו: הדרך הארוכה שעם הנצח לא מפחד ממנה. הוא מסמל את הפער בין שתי גישות פילוסופיות שונות מאוד, ומציב אותנו באופן כמעט אוטומטי בצד שמתנער מהרצון המיידי לכאן ועכשיו, כי יש עוד דברים בחיים שכדאי וחייבים להסתכל עליהם במבט מפוכח וצופה פני עתיד.
אי אפשר להתעלם גם מהפן התקשורתי ומהמתרחש ברשתות החברתיות מאז תחילת המלחמה. המחיר העצום והכואב ששילמו דתיים־לאומיים במלחמה הזו הוא מעבר לכל פרופורציה, ולא ניתן להשוואה לאף מגזר אוכלוסייה אחר. באופן מעורר קבס, כל זה לא מנע מחלאות מסוגים שונים לתקוף את המגזר בכינויים מחרידים כמו "אוכלי מוות", ויש כתבים וכתבות בכלי תקשורת מגזריים שעטו על כל הזדמנות שאפשרה להציג פן שלילי כלשהו של המגזר, וראו נפילתו של ז'אבו ארליך בקרב. כשזה קורה, הציבור חש מותקף ובצדק ונוטה להתבצר בעמדתו. זה תהליך טבעי ומובן, אבל כאמור אולי הגיע הזמן למחשבה שנייה.
מותר עדיין לחשוב שהעיקרון היהודי של "אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם" שריר וקיים ונכון גם היום, ושהוא עדיף על העיקרון שמנוסח בשולחן ערוך, ש"כל רגע שמאחר לפדות השבויים היכא דאפשר להקדים, הוי כאילו שופך דמים". יש די טענות מבוססות המצדיקות את המשך ההתנגדות לעסקאות שבויים כאלה ואחרות, ובתוכן זו שאנו מצויים בעיצומה. כולנו יודעים שמחבלים משוחררים נוטים להמשיך ולנסות לרצוח יהודים, ולמרבה הזוועה די ברור שהקורבנות הבאים כבר בדרך. אבל מול הסיכונים האלה יש מה לעשות, ואנחנו חייבים לדרוש מהממשלה ומצה"ל שיהיו מוכנים משהיו בעבר כדי לקדם את פני הרעה הזאת.
מלבד זאת, השאלה כאן היא לא רק מוסרית־הלכתית־מעשית, אלא עוסקת גם בערך חשוב ביותר של השכנת שלום בתוך עם ישראל והאופן שבו אנחנו כציבור רואים מחויבות לשלמות החברה הישראלית. וברגע הזה, כשמי שקובע בפועל הוא איש אחד שיושב בוושינגטון ושמו דונלד טראמפ, נדמה לי שאפשר וצריך להוריד את דגל ההתנגדות לעסקה ולפנות לצד השני של המטבע – ריפוי החברה הישראלית. לא כי ההתנגדות הפסיקה להיות נכונה, אלא כי לכל הסיפור הזה יש כמה צדדים, וההתבצרות בצדקתנו לא תועיל.
כן, מעצבן להודות שאת הקרב האידיאולוגי הזה כנראה הפסדנו. אבל תראו מה אנחנו מקבלים בתמורה – חיבור חשוב נוסף לחלקים בעם ישראל שהם השותפים שלנו לריפוי ולתיקון הגדול שכולנו זקוקים לו אחרי השנה וחצי האחרונות; הפגנת בגרות של ציבור שיודע לשנות כיוון ולא מתחשב בפרובוקציות של מתנגדיו ומתעביו; וכמובן, רגשות שמחה ודמעות אושר על שחרור כל נשמה יהודית שמתאחדת שוב עם משפחתה. נכון, זו בפירוש לא כל תאוותנו. אבל כמגזר שקיבל על עצמו שותפות אמת בבניית החברה הישראלית, ושכבר נמצא במקומות משפיעים והוא חלק מההנהגה בתחומים רבים, חלק מהמחויבות שלנו היא להביט במציאות ולהשתנות היכן שצריך. זו אינה הפגנת חולשה. להפך, זוהי הפגנת כוח ועוצמה.
