האילנות מלבלבים. מסמנים שעמד להם כוחם מול קיפאון החורף וימי סופה וסער, והנה מתחילה לה פריחה מתחדשת. חודש שבט בפתח – šabāṭu במקור האכדי של שמו. זהו פועל שפירושו לחבוט, להצליף, כפי שנוהגות הרוחות המנשבות בו וכפי שמכים בו הממטרים.
דרכים רבות לעצים לעמוד בפני הרוח. הם מעצבים להם גזעים עמידים, ועָליהם לובשים צורה ספירלית מתקפלת כדי להפחית חיכוך עם המשבים העזים. רק על פני השטח הם נדמים כבודדים, כמי שמתמודדים כל אחד בדרכו עם אתגרי הסופה. מתחת לפני האדמה משתרגים שורשיהם אלה באלה שלובי זרועות, ומקימים להם חומה קהילתית בצורה, תת־קרקעית, בפני סילוני האוויר המוצלפים בהם להכריעם.
השבַטבַּט החורפי (Rough Horsetail) הוא צמח קשוח, שורד. שריד למשפחה נכחדת, מהמינים היבשתיים הקדומים ביותר אשר שרדו בכדור הארץ. שורשיו מעמיקים, שולחים שלוחות רוחביות, וגבעולו היחידאי בנוי מפרקים. מפרקים אלה בהם סוד עוצמתו הכפולה – קשיחותו וגמישותו.
יכולות השרידות וההתחדשות של העם היהודי בעונות קשות מאוד, מעלות תדיר השתאות. וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. עַם שהוא מופת ליכולת עמידה, לחוסן שהוא נפשי ורוחני יותר משהוא גופי. אי אפשר להפריז בחשיבותו של חוסן, לאדם הפרטי כמו לעם. כי לכול זמן, ועת לכל אתגר. היכולת להתמודד עם האתגר ולהחישיר אליו מבט, ואז לקום, להתנער מעפר, לצאת מההפיכה ומעמק הבכא, להתעורר, להיבנות, לפרוץ ואף לשמוח.
חוסן נפשי, מלמדים המומחים, הוא היכולת האנושית לעמוד בטלטלות, להתאושש מהן ולהסתגל בצורה מיטיבה במהלך חוויות חיים קשות או לאחריהן. זו יכולת פסיכולוגית חיובית, שנועדה להתמודד עם מצבי דחק ומשבר ולאפשר הסתגלות לנסיבות החיים שנגרמו בעקבות מצבים אלה.
נדמה שהעם היהודי ניחן ביכולת כזאת, או פיתח אותה, ולא רק מתוך הניסיונות ההיסטוריים שנכפו עליו, אלא בראש ובראשונה בשל צורות חשיבה אופייניות שסיגל לעצמו בעומק אוהליו ובתי המדרשות שלו. דפוסי חשיבה וכלי עבודה שמטרתם חקירה וחיפוש מתמיד, התפתחות, התחדשות וצמיחה, שנועדו לשמור על חיוניות תמידית כדי למלא את ייעודו של העם בכל עת, ועִם השתנות העיתים.
לשתף עם הציבור
בשלט שעל הדלת נכתב "פרופ' וד"ר וולין". סטיבן וסיביל הם זוג חוקרים יהודים־אמריקאים. הוא פסיכיאטר, היא פסיכולוגית התפתחותית. מחקר משותף של בני הזוג בחן את חייהם של מי שהצליחו לבנות חיים יצירתיים ומספקים לאחר זוועות השואה ומתוך טראומות של אלימות, של עוני, של התעללות ושל הזנחה, וגם מתוך קשיים מינוריים יותר כמו תהליך גירושין טראומטי. כלומר, אנשים שגילו חוסן נפשי מול מצבי עקה ומשבר. מחקרם העלה שורה של תכונות ומיומנויות שאפיינו את מושאי המחקר המוצלחים שלהם, וביניהם: קשרים, תובנה, יוזמה, יצירתיות וגם הומור.
המחקר עסק בתכונותיהם של יחידים, אך נדמה שאפשר לערוך את ההיסק האינדוקטיבי (אִכְלוּל) ולהחיל אותו מן הפרט היחידי אל הכלל היהודי. ספרי "תהיו חכמים: חשיבה תלמודית למאה ה־21" עושה זאת במידת־מה, כאשר הוא מתבונן בדפוסי חשיבה ופעולה אופייניים מעין אלה, אף שכיווּנו אחר והוא אינו עוסק ישירות בנושא החוסן.
ניקח למשל את נושא הקשרים והאינטראקציה החברתית: לקבוצה, למשפחה, לשבט ולקהילה יש חשיבות עצומה ביכולת לעמוד מול אתגרים קשים ובאפשרות להשתקם במהירות. כמו קהילת עצי הסקויה עצומי הממדים, ששורשיהם נלפתים אלה באלה ומייצרים תמיכה שורשית עמידה בפני סערה – בשורש העם היהודי, עוד לפני הלאום, ניצבת המשפחה. בניין עדי עד.
לציבור יש עוצמה. האדם היהודי אינו עומד יחידי בפני בוראו, אלא כחלק מעדה. "אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפילתן של רבים. לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור". לימוד התורה, ערך עליון בעיני חז"ל, הוא לימוד בחבורה, לא הישגו האינדיבידואלי של גאון יחיד. "או חברותא או מיתותא". חיים שנסובים סביב קהילה הם מספקים ועשירים (ובריאים) יותר בימי שלווה, ומקור לחוסן ולהצלה בימי סגריר.
רך כקנה קשה כארז
החוקרים ציינו את נטילת היוזמה כאחת התכונות והמיומנויות הראשונות בסולם החוסן הנפשי. פרו־אקטיביות, ההפך מפסיביות והשלמה כנועה עם הגורל. בביקור שערכתי לא מזמן בקיבוץ ניר־עוז החרב, ייבנה וייכונן במהרה בימינו אמן, סיפר מארחנו שבמסגרת החיפוש אחר דרכי התמודדות הוא פנה לאנשים שגורשו מגוש קטיף ונאלצו לראות את ביתם חרב ולהתחיל את חייהם מחדש. העצה הראשונה שקיבל הייתה: "קומו ותעשו מעשה. אל תהיו מסכנים. תעשו משהו למען אחרים, ולא תישארו במצב הנפשי של קורבן".
במקום לשבור את הכלים או לבכות לעד על הכלים השבורים, חכמינו יוצאים מתוכם ובונים אותם מחדש. מתאימים אותם, משביחים אותם. איך נותנים פשר ומשמעות לחורבן? זוהי הנוסחה: מציעים הסבר לעבר, יוצרים אפשרות לחיים בהווה, ומייצרים תקווה לעתיד
בסיפור היסוד העתיק שלנו, בן כ־1950 שנה, כשהיה ברור שהכול עומד לקרוס, רבן יוחנן בן זכאי נטל יוזמה. הוא הבין שאם המציאות משתנה – עליו להשתנות יחד איתה. להפגין חשיבה גמישה ולהסתגל למציאות חדשה. מתכון שיוכיח את עצמו בהיסטוריה היהודית שוב ושוב. הערך הגדול שלימד רבן יוחנן לדורות, שקשה להפריז בחשיבותו, הוא יכולת ההשתנוּת. דווקא מתוך תרבות שרואה ערך עליון בשימור המסורת קלה כחמורה, בהתמדה, בהעברה בין־דורית, בביצור החומות – סוד הקיום והחיוניות והמשך נשיאת הלפיד טמון ביכולת האלסטית ובאומץ לערוך שינויים.
לפי האגדה, ערב חורבן ירושלים הצליח רבן יוחנן לשכנע את המפקד הרומי של דיכוי המרד היהודי לאפשר לו להקים מחדש את הסנהדרין ביבנה שבדרום. העולם הקודם, היציב, הבטוח, בן מאות ואלפי השנים – נחרב. המציאות התערערה. מה עושים? לא מתכחשים לעבר ולא זורקים את המסורת, אבל גם לא מתקבעים – מתחדשים. מוצאים את א־לוהים מחדש בכתובים, ומשנים מקצוע מועדף: לא עוד נביאים, לא עוד כוהנים, מעתה – חכמים. אנשי מדרש הפסוקים ופסיקת ההלכה. "וחכם עדיף מנביא".
ריב"ז וחבריו עיצבו את המסורת מחדש ויצקו אותה לכלים חדשים. מול האסון, אובדן הריבונות וחורבן מקום הפולחן, מול הרצח, ההרעבה, השעבוד וההגליה – הם פועלים בשתי חזיתות מקבילות, מנוגדות כמעט: נגד מנגנון השכחה וההדחקה, ונגד מנגנון השקיעה בדיכאון ובאבל. את העבר זוכרים: מתקנים תקנות זכר למקדש, מתפללים לחידושו, קובעים ימי זיכרון וצום. ואז לוקחים אותו צעד קדימה: מתאימים את המציאות ואת ההלכה לעולם נטול מקדש, עולם שסדריו נתערערו. כך מאפשרים אחיזה בחיים – חיי יחידים וחיי העם, התרוממות והתקדמות.
המהפכה של חכמינו היא מופת של גמישות והסתגלות, שהן אבני היסוד של החוסן הנפשי. במקום לשבור את הכלים, או לבכות לעד על הכלים השבורים, הם יוצאים מתוכם ובונים אותם מחדש. מתאימים אותם, משביחים אותם. כמו אמנות הקינצוגי היפנית, של רפאות כלי חרס שבורים באמצעות עיטורים מזהב. חז"ל מתגמשים: איך אפשר בלי ירושלים, עיר הקודש, הבירה המובטחת, מקום המקדש? אין ירושלים – אז שתהיה יבנה; אין סנהדרין – שיהיה בית מדרש; אין קורבנות – שתהיה תפילה; אין קרבת אל דרך פולחן – תהיה קרבה דרך לימוד התורה. ולימוד התורה בבתי המדרש של החכמים הופך בעצמו לדגם של חשיבה גמישה ומסתגלת, של התאמה מהירה לנסיבות משתנות. חכמים מתקנים תקנות "מפני תיקון העולם", כמו זו המפורסמת שתיקן הלל: הפרוזבול. מסלול עוקף לציווי התורה על שמיטת חובות, שמאפשר את קיומה במקום ביטולה.
"לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז", דורשים חז"ל. והנה חזרנו לחוסן שיכול האדם ללמוד מעץ השדה בימי רוח. הארז הוא גבוה, חסון וזקוף. ארמונות מלכים נבנים ממנו. קנה הסוף לעומתו חלש, עלוב ורך. אל מול מקל עשוי עץ קשיח, הרי הוא "משענת קנה רצוץ". אך בתנאים משתנים, ברוח עזה ופתאומית, יישבר הארז ויקרוס, בעוד הקנה יכפוף את גוו הגמיש, יתאים את עצמו לרוחות המשתנות, ישתנה ויזדקף מחדש.
כשהקונספציה מתערערת
מיום החורבן, אל מול האסון הנורא, ועד סוף דורותיהם, יקדישו חז"ל את חייהם לעיסוק במתן פשר ומשמעות לחורבן, בהלכה ובאגדה. איך נותנים פשר ומשמעות? מהי הנוסחה? נראה שכך היא הנוסחה: מציעים הסבר לעבר, יוצרים אפשרות לחיים בהווה, ומייצרים תקווה לעתיד. הזוג וולין קראו לזה "תובנה".
באמצעות הנוסחה הזאת מקטינים את תופעות הלוואי של המשבר: בלבול, עמימות, תחושת כאוטיות, חוסר אונים, אי־ודאות, חוסר פשר. באופן הזה מייצרים את היפוכם: ודאות, יציבות, המשכיות, הבנה. כך מציעים נרטיב מסודר שיש לו התחלה, אמצע וסוף – עבר־הווה־עתיד. כך מפיחים תקווה, אמונה באפשרות להתגבר, מציגים חזון לגאולה. יש לאן לשאוף.
הפעולה הראשונה, פעולת ההסבר, היא הפעולה הפרשנית. תפקידה של הפרשנות הוא למסגר מחדש. כשמדברים על מתן משמעות יש לזכור: משמעות לא מוצאים או מגלים – משמעות יוצרים. איך? באמצעות המעשה הפרשני. המציאות היא המציאות, אומרים הפסיכולוגים, היא נכפית עלינו. אבל מה שבשליטתנו הוא האופן שבו אנחנו מפרשים את האירועים, דרך התגובה שלנו אליהם.
אנחנו תמיד מספרים לעצמנו סיפור. סיפור עלינו, על המשפחה שלנו, על העם שלנו, על המדינה שלנו, על העבר שלנו, על ההווה שלנו. כך אנחנו מוודאים מי אנחנו, מניין באנו, מהי דרכנו, מה תפיסת עולמנו. לפעמים קוראים לזה קונספציה. וכשהסיפור, או חלק ממנו, שכל כך האמנו בו, מתערער, קורס, אנחנו עלולים להיתלש וללכת לאיבוד. ברגעים כאלה אנחנו זקוקים להסבר, לפשר, למשמעות.
כל טיפול פסיכולוגי, בעיקר פסיכואנליטי, הוא למעשה פרשנות משכתבת, ממסגרת מחדש. לאדם הפרטי יש סיפור מקורי על עצמו. הסיפור הזה הוא בהגדרה קטוע ולא עקבי, מלא חורים ופערים, הסתרות והדחקות. בטיפול ממלאים את הפערים, מרכיבים ומארגנים את הסיפור מחדש, כדי שאפשר יהיה למצוא בו משמעות חדשה. העבר מתארגן מחדש כדי שאפשר יהיה ליצור שינוי בהווה ובעתיד. ויקטור פרנקל, הפסיכיאטר ניצול אושוויץ, מספר בספרו המפורסם "האדם מחפש משמעות" כיצד מסגר את מצבו הקשה בזמן עבודת הפרך במחנה הריכוז, כשהחליט לראות אותו כסיפור שיספר בעתיד בהרצאה שיעביר לאחר השחרור על הסבל במחנה. וכך אמנם היה.
בערב פסח תשפ"ב כתבתי בדפי מוסף זה על הסיפור הנצחי שלנו, שמעוצב בהגדה של פסח ובנוי על הנוסחה המשולשת זיכרון, מציאות וחזון, ובמילים אחרות: עבר, הווה ועתיד. זה הסיפור היהודי מגבש הזהות, שמאפשר התמודדות עם המציאות המשתנה, מקנה משמעות ומתווה ייעוד. ובעצם, בונה חוסן לאומי.
בחזרה לעתיד
פעולה יצירתית היא אחת המיומנויות החשובות שגילה מחקרם של הוולינים אצל מי שהפגינו חוסן נפשי מרשים לאחר אסונות. מעשה הפרשנות של חכמים, מדרש הפסוקים, הוא פעולה יצירתית לכל דבר. פרשנות שמבצעת מעין "בחזרה לעתיד" – היא חוזרת אל העבר כדי להציע משמעות חדשה, כזאת שתחבר את העבר למציאות ההווה ותעניק משמעות לעתיד.
ביצירתיות הדרשנית שלהם חוזרים חכמים אל המקורות הקדומים, מזהים בהם בעיות וסתירות ואי־הלימה למציאות הנוכחית של זמנם, ואז מתמודדים עם אתגרי הזמן באמצעות מתן פשר ומשמעות חדשה לפסוקים. לפעמים הם עושים זאת באמצעות דרשות מופלגות וסיפורים פנטסטיים, עתירי דמיון והומור, ולעיתים הם מפגינים מופת לחשיבה יצירתית ומלאת דמיון גם בפתרונות ההלכתיים שלהם. הם מלמדים שהמציאות אינה שלמה, לא אידיאלית, יש בה חללים ופערים. אבל פערים נועדו למילוי, גם באמצעות הדמיון. כך מתגלים חז"ל כמהנדסים מוכשרים. הם מותחים גשר פרשני, שהוא מעין גומי מתוח וגמיש, בין מה שנמסר בעבר ובין ההווה; ותמיד עם מסר לעתיד.
זה כנראה המקום שבו טמון "סוד החוסן היהודי". הוא נמצא במתח הקבוע שבין העבר לעתיד, באיזון שמנסה ללכוד את שניהם. וכך התורה – שניתנה משמיים, חתומה וסגורה ומקודשת ואסור לגעת בה באות אחת – היא גם מקור נביעה לפרשנות אינסופית, נמשכת ומתחדשת לאורך הדורות.
הדרך שהחכמים מניחים ומנחילים ליורשיהם, היא הדרך שעוברת בין נקודת מוצא: מסורת, לנקודת היעד: חידוש. אבל בל נתבלבל; זה אינו קו ישר העובר בין שתי נקודות. זהו קו פתלתל, המתפצל לשבילים רבים, מעקפים ומחלפים, חלקם גלויים וחלקם נסתרים, גובר על מכשולים, מחשב כל העת מסלול מחדש, כשהעיניים נעוצות במטרה, מתוך מתח מתמיד בין העבר להווה. בין עוגן של אמונה ויציבות, ודאות ושמרנות, ובין היכולת להתחדש ולערוך שינויים והתאמות לנסיבות המשתנות. דרך שמחברת בין משימת השימור למשימת ההתחדשות. שמירה על המסורת מצד אחד, ופרשנות חדשה לה מצד שני.
תקנת הפרוזבול שהוזכרה מלמדת היטב על המתח הזה. לשם מה צריך היה הלל להמציא פטנט פרוצדורלי מסובך שמנסה לעקוף את הציווי, במקום פשוט לבטל את שמיטת הכספים, שהפכה ללא־רלוונטית ולירייה ברגלם של לוֹוים? כי זהו הרעיון, זוהי הנוסחה – חכמים לא מבטלים ולא משנים מהיסוד. הם עוסקים בהסתגלות, בעדכונים ובהתאמות שיאפשרו חיים בעולם המציאות, אבל בלי למחוק את העבר.
לחי עולמים
הניסיונות למתן פשר וחיפוש משמעות, וכל הכללים והתכונות שראינו, שיש בהם כדי לאפשר התאמה לנסיבות ולייצר חוסן נפשי – השתנות, הסתגלות וגמישות, יוזמה, ניצול הזדמנויות, פרשנות ומסגור מחדש, יצירתיות, דמיון והומור, סולידריות, שייכות ואינטראקציה חברתית – הם מעשה האדם. מעשה הכרחי, אם הוא חפץ חיים במציאות משתנה ולאורך ימים.
החוסן הנפשי, אומרים בני הזוג וולין בספרם "The Resilient Self", כולל גם את הסבל והכאב הנחווים בזמן המשבר. לא מוותרים עליהם ולא מוחקים או משתיקים אותם. לעבר, לזיכרון, יש נוכחות. אבל לצידם נותנים מקום להתבונן בהשתאות בכוחות הנפש שמתגלים, ואולי אף מתחזקים, במצבי צרה וקושי.
חז"ל מספרים בלי סוף על המתח שבין מסורת לחידוש. כמו בסיפורו של משה הנוסע בחזרה לעתיד אל בית מדרשו של רבי עקיבא, ואינו מבין דבר מהדיון בתורת משה. בהמשך הם מספרים על המתח שבין הבנת האדם לתפיסתו של הא־ל, מול ייסוריו הקשים של רבי עקיבא. "שתוק, כך עלה במחשבה לפני". בינך לביני, משיב הקב"ה למשה, יש פער מובנה. בדיוק בגללו חותר האדם כל ימיו להשלים את הפער ולמלא אותו במשמעות.
בסיפור הזה ודומיו חכמים מציינים תכונה שמצויה מעבר לרשימה של הפסיכולוגים: קפיצת האמונה. כי מרכיב יסודי בסוד החוסן היהודי הוא האמונה וההכרה בכך שיש דברים שהם מעבר לידיעה. האמונה, שמולידה תפילה על ההוויה, היא כנראה התבלין הייחודי שהופך את שלל מרכיבי החוסן האנושי – שהוכח לאורך ההיסטוריה היהודית רצופת המשברים – למופת של חוסן נפשי לאומי.
אדם יוזם. הוא חורש, זורע, מדשן, שותל, מוליד, ואז – נושא עיניו לשמיים ומתפלל. הוא מתפלל על המים, על הקיום האנושי, על החיים. על שובם של הגידולים לחיים מן הכפור, על לבלובם מחדש. הוא יודע שהחיל והחוסן – לחי עולמים. הוא מתחנן לגשמי ברכה מיטיבים ולא לגשמי סופה וסער. הוא חרד לשתיליו הרכים והוא סומך על עציו הוותיקים, שיצרו לעצמם מגן קהילתי חזק ונסתר מפני הסערה. ובד בבד הוא נקרא לסמוך על בחירתו החופשית, לאזור אומץ כדי להשתנות. לדעת את סוד גמישות הקנה, לבנות לעצמו חוסן תת־קרקעי משורג, ללחוש תפילה ולחזות בהתחדשות הבריאה מתוך הקור. ביפעת התחדשותו העצמית. תן לעצמך ללכת, מפזם המשורר, כי כמו העץ שקם לתחייה מן השלכת, משהו בך יאמר לך המשך. בדרכך.
