דמותו הייחודית של הרב ההונגרי שניסה להוציא את הגלות מהיהודים

רק לעיתים רחוקות, קריאת ספר היסטורי־עיוני מחברת באופן מוצלח כל־כך בין הפרשייה הנסקרת בו ובין מציאות חיינו אנו ודמותו של המחבר עצמו. בספרו החדש של יואב שורק, "מפרשבורג לירושלים", קשה להתעלם מההקשר העכשווי של הדברים, הישיר או המשתמע, כמו גם מהקשר בין גיבור המחקר ובין דמותו הציבורית וההגותית של שורק עצמו.

הספר שלפנינו מגולל את פרשת חייו המרתקת, האישית והאידיאולוגית, של הרב משה שמואל גלאזנר, נינו הבכור של החת"ם סופר ורבה של קהילת קלויזנבורג, ואת דרכו הייחודית והמאוד לא מובנת מאליה, מלב האורתודוקסיה ההונגרית השמרנית לעבר המרחב היהודי הלאומי, ולבסוף לעלייה לארץ ישראל. כל זאת על רקע ההתרחשויות הדרמטיות, הקהילתיות והאידיאולוגיות, במרחב היהודי ההונגרי והטרנסילבני, וסערת היפרדותה של יהדות הונגריה לקהילות אורתודוקסיות, ליברליות וקהילות "סטטוס־קוו".

כך, לצד העיסוק בדמותו של גלאזנר עצמו מתוארים בהרחבה מהלכים היסטוריים, גיאוגרפיים ומדיניים שהשפיעו באופן דרמטי על עיצובה ועל תודעתה העצמית של יהדות הונגריה, ועל השינויים שהתחוללו בה לאורך השנים: המעבר מחסות הממלכה ההבסבורגית המנומנמת לאימפריה האוסטרו־הונגרית הרעננה; מלחמת העולם הראשונה והשפעותיה המדיניות והקהילתיות במרחב המרכז־אירופי, היהודי והלא־יהודי גם יחד; חלוקתה של יהדות הונגריה בין מרחבי השפעה תרבותית ויהודית שונים זה מזה באופן ניכר; ותהליך התפשטותן של רוחות הלכתיות, אידיאולוגיות ולבסוף גם לאומיות בעולם היהודי.

הספר – הנקרא כחיבור היסטורי עיוני אולם כתוב לרוב באופן קל לעיכול ולהבנה – ממחיש היטב עד כמה חיונית ההיכרות עם הסביבה הגיאוגרפית, התרבותית והמדינית, להבנת עולמה האישי והרוחני של הדמות. שורק אינו עושה הנחות לעצמו ולקוראיו, וצולל שוב ושוב לעומק ההתרחשויות ההיסטוריות הסובבות ומשמעותן. בלי ההיכרות עם אלו, קובע שורק, אי אפשר להבין לאשורה את פוליטיקת הזהויות הייחודית שהתקיימה ביהדות הונגריה, ואשר הרב גלאזנר פעל ונע בתוכה. מודעות מעמיקה זו לחשיבותה של הגיאוגרפיה ההיסטורית הסובבת צריכה לשמש דוגמה למחקרים נוספים, המתמקדים לעיתים בהקשר הפרטני או האישי ומחמיצים את שורשיו ואת הקשרו הרחב.

פוליטיקה של זהויות

דמותו הייחודית של הרב גלאזנר משקפת אפוא לא רק את אופיו האישי ואת בית גידולו התורני, אלא את מגוון הזהויות היהודיות והאידיאולוגיות שבתוכן התחנך ושבהשפעתן עוצבה השקפת עולמו. תחילה המרחב המשפחתי והלמדני של שושלת סופר־פרשבורג, שבו נולד וגדל; לאחר מכן המרחב הרבני השמרני (והחסידי בחלקו), שבצילו צמח ושעימו התמודד בהמשך חייו; ולבסוף, המרחב הקהילתי התרבותי – וההולך ומתקדם בהדרגה לעבר המודרנה – של הקהילה העירונית שאותה הנהיג במשך עשרות שנים, עד החלטתו להגשים את חלומו ולעלות ארצה באחרית ימיו.

על שלושה מרחבי זהות אלו – שגלאזנר נותר עימם בקשר כזה או אחר לאורך חייו – נוסף לבסוף גם המרחב הלאומי היהודי, שאומנם הגיע להונגריה באיחור יחסי, אך עם בואו טלטל את תפיסת עולמם ותודעתם העצמית של חלק מרבניה וקהילותיה, בהם הרב גלאזנר. כך מצא עצמו הרב הישיש – עוד טרם מלחמת העולם הראשונה ועוד יותר מכך לאחריה, עם השינויים במעמדם החוקי והארגוני של היהודים – יוצא חוצץ נגד המשך ההיבדלות האורתודוקסית, ומתמודד בעניין זה מול חברים ועמיתים שהוא עמד עימם בקשרים למדניים ואף אישיים במשך שנים ארוכות.

פסיפס זהויות עשיר ומגוון זה, שהבנתו הכרחית להבנת משנתו של גלאזנר, ממחיש פעם נוספת עד כמה חדות ופשטניות הן ההגדרות הקבוצתיות המקובלות בשיח המחקרי והספרותי על יהדות אירופה, המסווגות את היהודים לכמה קבוצות אידיאולוגיות מובחנות, ומתעלמות לא אחת מזהויות הביניים ומאנשי התווך הנעים כל העת בין הקטבים השונים. גלאזנר היה במובן זה הבולט ביותר, לפחות במרחב הרבני ההונגרי, ואולם, כפי שמוכיח שורק, היו גם אחרים שנעו על הציר שבין התבדלות לפתיחות, ושממילא היו נכונים הרבה יותר לקלוט ולהפנים את המערך האידיאולוגי הציוני עם ראשית ניסוחו.

השפיע על הרב עמיטל

בהקשר ההגותי מציב שורק במרכז שיטתו הלמדנית והאידיאולוגית של גאלזנר – לצד מחויבותו ההלכתית הקפדנית, ולא על חשבונה – את הסתמכותו העקבית והמוצהרת על תפיסות רציונליסטיות ושכלתניות; את פתיחותו הבטוחה לרכיבים שונים של הלשונות והתרבויות הסובבות; את מחויבותו המקדמית להומניזם ולמוסר אנושי בסיסי באשר הוא; את התנגדותו לראיית היהדות כקהילה דתית גרידא, ואת התעקשותו – בייחוד מראשית המאה ה־20 ואילך – לציירה כקבוצה דתית ולאומית גם יחד, שתביעתה להגדרה עצמית מובילה אותה מן הגלות המתמשכת אל ארץ ישראל ואל ראשית הגאולה. כל זאת כאנטיתזה מובהקת למורשת האידיאולוגית והקהילתית המתבדלת מבית מדרשה של האורתודוקסיה ההונגרית ההולכת ומתבדלת עוד ועוד בתוך עצמה, תוך שגם עולמה הלמדני – אליבא דגלאזנר – מתאבן בהתמדה ומאבד מחיוניותו, ולא אחת גם מהרלוונטיות שלו לבני דורו.

בשולי העיסוק בהגותו ההלכתית והאידיאולוגית של גלאזנר, ולמעשה אולי דווקא בשיאה, עוסק שורק בהנחתו־קביעתו של גלאזנר כי עם שובם של היהודים לארץ ישראל, כמעט לא ייתכן שלא יתחוללו שינויים גם בעולם פסיקת ההלכה. הלכה זו תיחלץ בהדרגה מניחוחה הגלותי, ותשוב קמעא קמעא לשקף את חייו הרוחניים החיוניים והמתחדשים של עם עצמאי השב אל ארצו ומקים לתחייה הן את מסגרותיו הארגוניות והן את השיח ההלכתי והנורמטיבי הנוצר נוכח קיבוץ הגלויות. גלאזנר נתן אומנם ביטוי זהיר מאוד לגישתו זו ביחס לעולם ההלכה, אך דומה שאף היא הרחיקה אותו מחלק מחכמי דורו. קשה שלא להרהר בדמיון בינה ובין תפיסתו ההלכתית הארץ־ישראלית של שורק עצמו, כפי שבאה לידי ביטוי בספרו "הברית הישראלית" (ידיעות ספרים, 2015) ובפרסומים נוספים לאורך השנים.

חדשנות הגותית זו של גלאזנר, ודאי על רקע סביבתו הקרובה, הייתה כנראה בין הגורמים שהביאו לכך שלא רבים (ואף לא בנו בכורו, שהחליפו ברבנות קלויזנבורג) ראו בעצמם את ממשיכיו המובהקים, ודאי לא באופן מלא. כפי שכותב שורק בחלקו האחרון של הספר – לאחר תיאור שהותו הקצרה (והמאכזבת?) בארץ ישראל, עד פטירתו בחטף – מתוך רבני המאה העשרים ניכרת השפעתו של גלאזנר בעיקר על הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ ועל הרב יהודה עמיטל.

כמו גלאזנר, גם ברקוביץ תפס כנראה את השיבה לארץ ישראל כמאורע אלוקי פלאי, העתיד להשפיע גם על מערך פסיקת ההלכה של העם היושב בארצו. הרב עמיטל, מאידך, שאב ממנו לדברי שורק וחוקרים נוספים "עצמאות אינטלקטואלית, דאגה למוסר הטבעי ומחויבות לציונות". עם זאת, בניגוד לקווי דמיון אלו, איני משוכנע שתפיסתו הלאומית הפלאית של גלאזנר את הציונות ואת החזרה ארצה, שלא לדבר על השלכותיה ההלכתיות, משקפת את עמדתו של הרב עמיטל, ודאי לא בעשרות השנים האחרונות, כפי שעולה מקטעי שיחותיו שכונסו לאחרונה בספר "לעולם יהא אדם" (ידיעות ספרים, 2024).

בין קלויזנבורג לבני ברק

כאמור בפתח הדברים, במובנים רבים ההיכרות עם דמותו של הרב גלאזנר איננה רק היכרות עם עולמה של דמות היסטורית ייחודית, ואפילו לא רק עם עולמה הנוקשה של האורתודוקסיה ההונגרית שבה נאבק. חרף פער השנים והמקום, נראה שהספר מציע היכרות והבנה גם של חלק לא מבוטל מתפיסת עולמה של הקהילה היהודית החרדית בת ימינו.

זאת לא רק בהיבט האידיאולוגי של ההיבדלות הארגונית הגורפת מן המרחב היהודי הסובב; הדוגמטיות ההלכתית והלמדנית; וכמובן ההתרחקות המוצהרת מן התפיסות היהודיות הלאומיות – כי אם גם ברמה הפרקטית והצורנית. כלומר, ביצירת קואליציות־רבנים מקומיות ועל־אזוריות המגויסות אד־הוק למטרות משתנות; הרמת רף מתמדת במרחב ההלכתי, המותירה מחוץ לאורתודוקסיה כל מי שאינו עומד באתגריה; חתירה עקבית לפילוג קהילתי מובחן יותר ויותר; ושימוש פולמוסי־אידיאולוגי בטקסטים הלכתיים, בכרוזים, באסיפות רבנים ואפילו בחרמות.

על רקע כל אלו, ותופעות מקבילות המאפיינות את המרחב החרדי בן זמננו, הופכת דמותו של גלאזנר, כמו דמויות חריגות אחדות בנות זמננו, למרשימה הרבה יותר. כמי שצמח בלב האורתודוקסיה וכנינו של החת"ם סופר, גלאזנר ידע היטב אילו מחירים ייאלץ לשלם במרחב הקהילתי והרבני גם יחד. נאמנותו הפומבית והמוצהרת לערכיו ולשיטתו הרוחנית והלאומית בולטת לפיכך עוד יותר, ולא אחת אפילו מפעימה.

ד"ר ראובן גפני הוא ראש התוכנית לתואר שני במחלקה ללימודי ארץ ישראל במכללת כנרת