ירדן, איראן, טורקיה ומצרים: מפת האיומים של ועדת נגל

ועדת נגל סיימה לאחרונה את תפקידה והגישה דו״ח מפורט לראש הממשלה, שגרסה בלתי מסווגת שלו זמינה לציבור הרחב. הוועדה מונתה בעקבות טבח 7 באוקטובר כדי לבחון את בניין הכוח של ישראל ולהמליץ על תקציב הביטחון בראייה של עשור קדימה. לאורך יותר ממאה עמודי הדו"ח הגלוי, הוועדה סוקרת את האיומים על ישראל, היום ובעתיד, וממליצה על צעדים להתעצמות צה״ל. הבעיה היא שנראה שהוועדה אינה שלמה עם מפת האיומים שציירה בעצמה. אף ששרטטה את האיומים החמורים במעגל הקרוב לישראל, היא המליצה למקד את בניין הכוח דווקא באיראן.

הוועדה זיהתה כמה איומים סמוכים, חלקם סבירים יותר וחלקם פחות. למשל, הוועדה מניחה, תחת הנחה פסימית של ״מה שהיה הוא שיהיה״, שחמאס תשוב לשלוט בעזה ותתחמש. אותו הדבר נכון גם ללבנון: הוועדה חוזה שחיזבאללה יתעצם מחדש גם אם נתיב ההברחה שלו דרך סוריה נחסם. כלומר, הנחת העבודה של הוועדה שמלחמת חרבות ברזל נכשלה. שהיא לא תצליח לשנות מן היסוד את המציאות האסטרטגית של ישראל.

מעבר לכך, הוועדה מעלה שלוש אפשרויות מסוכנות. הראשונה נוגעת לעתיד סוריה והנוכחות הטורקית בה. ממשלה פרו־טורקית בדמשק תאפשר לאנקרה להתעצם בטורקיה ואולי אף להציב כוחות ישירות בגבול ישראל. התעצמות כזאת עלולה להביא להתנגשות ישירה, גם צבאית, בין אנקרה לירושלים.

הסכנה השנייה היא מכיוון ירדן. הקצנה בקרב הפלסטינים בירדן, הנוכחות הג׳יהאדיסטית בסוריה השכנה והלחץ האיראני ממזרח מאיימים למוטט את הממלכה. הגבול הכי ארוך של ישראל הוא עם הממלכה ההאשמית. אם תתמוטט, או חמור מכך תהפוך לבסיס איראני, ביטחון ישראל יהיה בסכנה חמורה. מדינה ירדנית עוינת או נוכחות איראנית כבדה בעבר הירדן המזרחי יערערו את המצב ביהודה ושומרון ויאלצו את ישראל להשקיע משאבים רבים בהגנת הגבול המזרחי לכל אורכו.

הסכנה השלישית היא מצרים. הוועדה מציינת שיש אפשרות לחיכוך עתידי עם קהיר, אך אינה מבהירה שמצרים שוחקת כבר היום את פירוז חצי האי סיני. למעשה, השחיקה היא עניין מוגמר: חצי האי אינו מפורז – בניגוד גמור להסכם השלום. בחצי האי יש כוחות שריון גדולים של מצרים, וגם בסיסי צבא. ממשלה עוינת בקהיר תציב את ישראל במצב דומה לזה שהייתה בו ערב מלחמת ששת הימים: כוחות שריון מצריים יחנו בגבולנו, חמישים ק"מ מבאר־שבע ומאה ק"מ מתל־אביב.

מה משותף לכל האיומים לעיל? הם כולם בעלי רכיב קרקעי ברור, וכולם נמצאים ממש על גבול ישראל. אם המלך עבדאללה יחוסל מחר במהפכה גי'האדיסטית או איראנית, ישראל תצטרך אוגדות שלמות בבקעת הירדן. אם האחים המוסלמים יעלו לשלטון בקהיר, כפי שקרה כבר, ישראל תצטרך להציב כוחות לאורך גבול מצרים, ואולי לכפות בכוח את פירוז חצי האי סיני מחדש. אם חלילה טורקיה וישראל יתעמתו ברמת הגולן, קרוב לוודאי שהמערכה תכלול קרבות יבשה.

אם כך, מדוע הוועדה החליטה שיש לדחות את בניין הכוח של זרוע היבשה לחלקה השני של התוכנית הרב־שנתית שהציעה, כלומר לעוד חמש שנים? הוועדה עצמה מציינת שמלחמת חרבות ברזל חשפה בעיות חמורות בזרוע היבשה, שהוזנחה במשך שנים, בעוד בניין הכוח התמקד בפעולה אפשרית באיראן. אם הוועדה רואה אל מול עיניה מפת איומים סמוכים וחמורים על גבולה של ישראל, למה לא להקדים את השיקום של הכוח המתמרן היבשתי ולעכב את בניין הכוח האווירי והמודיעיני, שגם ככה זכה בעשור האחרון למשאבים רבים?

הבעיה אינה רק שיקולי המשאבים. יש לה גם היבט תפיסתי ומחשבתי. אם תרצו, קונספציה: החלטת הוועדה לקבוע שהאיום העליון עלינו הוא איראן מבטיחה שישראל, במוקדם או במאוחר, תחזור לדפוס הפעולה שקדם ל־7 באוקטובר. אם איראן היא מטרת־העל, כל זירה אחרת היא משנית. מכאן שיש לשמור על הזירות הללו שקטות, כדי להתמקד באיראן, ואולי אף לשלם במטבע יקר (ובסופו של דבר בדם) בזירות העוטפות את ישראל כדי לאפשר את ההתמודדות עם האיום האיראני.