יריביה של ישראל מהשמאל הליברלי בעולם מפנטזים זה זמן רב שיום אחד תוחלף המדינה, אותה הם רואים באופן כוזב ככזו הבנויה על אידיאולוגיה של עליונות יהודית, במדינת פלסטין. הם מאמינים בדמיונם שזו תהיה דמוקרטיה רב-אתנית המעניקה זכויות שוות לכל אזרחיה, ללא הבדל דת או מוצא לאומי.
כמנהגן של פנטזיות, גם האחת הזו נהנית מקילומטראז' גבוה, כאשר היא צצה מדי כמה שנים בזמנים של מתח במזרח התיכון ומושכת את תשומת לבם של קומץ אינטלקטואלים. לפני יותר מ-20 שנה, בזמן שהאינתיפאדה השנייה השתוללה ביהודה ושומרון וברצועת עזה, ההיסטוריון המנוח טוני ג'אדט חולל גלים עם מאמר ב-"New York Review Off Books", שכותרתו "ישראל: האלטרנטיבה", שתיאר את המדיניות הישראלית כאנכרוניזם לאומני שצריך לפרק. השבוע, פיטר ביינארט, אחד היריבים היהודים הגדולים ביותר של המדינה היהודית, עשה את אותו הדבר עם מאמר בניו יורק טיימס שכותרתו "למדינות אין זכות קיום. לאנשים יש".
עד כמה שמדכא להודות בכך, חשוב להפריך את הטיעונים האלה – לא בגלל שהם בעלי ערך מהותי, אלא בגלל שהם מספקים, לפחות על פני השטח, מסגרת לטיעונים אנטי-ציוניים שיובאו על ידי מי שמתביישים לצרוח "חזרו לפולין!" אל עבר יהודים שמנופפים בדגלי ישראל, אך היו רוצים לעשות זאת.
אחת מתוך 200
ביינארט, שמצטיין בהצגת רעיונות שגורים כתובנות ייחודיות משלו, טוען שלמדינות אין ערך מולד – לאנשים שחיים תחת שלטונן בהחלט יש. מקורותיו של רעיון המדינה נעוצים בהוגי המסורת הליברלית הקלאסית – מעמנואל קאנט ועד ג'ון סטיוארט מיל וישעיהו ברלין, שהתנגדו לדגש על בני האדם כעבדים למדינה. דברים אלו מצויים בכתביהם של הוגים כמו הפילוסוף האנגלי הובס מהמאה ה-17 והפילוסוף הגרמני הגל מהמאה ה-19.
בעוד שקיומה של מדינה, בעלת דין וחשבון משפטי, היא מטרה ראויה לשבח, כמו רוב הרעיונות – הוא יכול להתפתח לכיוונים מוזרים שההוגים המעצבים שלו לא צפו; במקרה הזה, שמתוך יותר מ-200 מדינות במערכת הבינלאומית, קיומה של רק אחת מהן – מדינת ישראל – נתון לוויכוח.
ביינארט מוטרד מהקונצנזוס בקרב פוליטיקאים אמריקנים לפיה זכותה של מדינת ישראל להתקיים צריכה להיעשות ללא בושה. הוא מביא את סין ואיראן כדוגמאות למדינות שצורות הממשל שלהן – קומוניסטיות ואסלאמיסטיות – מותקפות באופן קבוע על ידי אמריקנים. אם לגיטימי לתמוך בפירוק המשטרים האלה, אז למה אותו עיקרון לא חל על מדינה המנוהלת על ידי משטר שמדגיש את עליונות היהדות על פני כל השאר?
ההשוואה שקרית, כמובן.
יש הבדל גדול בין המושגים "מדינה" ו"לאום", אבל השניים מתערבבים לעתים קרובות מכיוון שמדינה עצמאית וריבונית היא בדרך כלל המטרה המרכזית של כל קבוצה התומכת בהגדרה עצמית לאומית. ברית המועצות נעלמה, אך המדינות המרכיבות אותה לא (על אף המאמצים של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין נגד אוקראינה), ושינוי משטר מבורך בסין ובאיראן לא יביא גם הוא לחיסולן של אותן אומות. זה גם מרמז על סימטריה מוסרית מעורפלת בין מדינה כמו סין – שכולאת את המיעוט האויגורי המוסלמי שלה במחנות ריכוז ומאלצת אותם לאכול חזיר ולשתות אלכוהול, לבין ישראל – בה מובטחות זכויות האדם והאזרח המרכזיות על פי החוק לכל האזרחים, יהודים ושאינם.
עם זאת, בנוסחה עליה ממליצה ביינארט, אין ערובה שהיהודים בישראל ישרדו כקבוצה לאומית ברגע שהשם "ישראל" – שעבור ביינארט ואנטי-ציונים אחרים הוא הסמל האולטימטיבי לעליונות היהודית – יימחק מהמפה. במצב כזה, סביר הרבה יותר שיהודים בארץ הקודש יתמודדו עם גירוש המוני ורצח עם בידי חמאס ובני בריתו, מאשר שיהפכו לאזרחים רצויים ב"פלסטין" הרב-לאומית.
ביינארט לא מצליח להבין שטבח חמאס ב-7 באוקטובר, שעליו הוא כותב בצורה דיסוציאטיבית מצמררת, ומציין רק ש"לוחמי חמאס והג'יהאד האסלאמי הרגו כ-1,200 בני אדם בישראל וחטפו כ-240 אחרים", נחשב ליהודי שגורלו – על פי אמנת חמאס – צריך להיות זהה לזה של קורבנות הטבח. המראות בעזה, בהם אספסוף פלסטיני היסטרי מנסה לבצע לינץ' בחטופים ישראלים בדרכם להשתחרר משבי חמאס במסגרת הסכם הפסקת האש, הן עדות לכך.
סובלנות כלפי חוסר סובלנות
ביינארט טוען שהשאלה האם לישראל יש זכות קיום אינה רלוונטית. נכון יותר לשאול, "האם ישראל כמדינה יהודית מגינה כראוי על זכויותיהם של כל בני האדם שתחת שליטתה?". למעשה, השאלה הרלוונטית יותר היא זו: האם פלסטינים שגדלו בסביבה מלאת שנאה אנטישמית שעושה דה-הומניזציה לישראל, שנאה שהתבטאה באופן האיום ביותר ב-7 באוקטובר, יכולים להסכים להסדר עם ישראלים – מדינה אחת, שתי מדינות, פדרציה, או צורת ממשל אחרת כלשהי – שהוא בטוח ובר-קיימא? או שמא סוג של "ביטול תכנות", הדומה לדי-נאציפיקציה של גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, הוא צעד ראשון הכרחי?
מבדרת ומאלפת בו-זמנית היא העובדה שעם פרסום המאמר של ביינארט, דונלד טראמפ העלה את הרעיון ליישב מחדש את תושבי עזה במדינות אחרות, פתרון שערב יותר לחיכם של ישראלים מאשר ניסיון נוסף לסחור בקרקע למען שלום לא קיים. יש, כמובן, תמהיל שווה של יתרונות ובעיות הקשורים למהלך חסר תקדים שכזה, אבל אם הפלסטינים רוצים להסיר אותו מהשולחן – הם חייבים להכפיף החברה שלהם לרפורמה יסודית. זהו היבט נוסף שביינארט לא מסוגל לתפוס; הסבלנות הסתיימה, הייאוש גובר ואמצעים שבעבר נראו שבלתי ניתנים להעלאה על הדעת, נראים כעת כסבירים בהחלט, שלא לומר רצויים במעגלים רבים.
כפי שניסח זאת הפילוסוף קרל פופר – תומך נוסף ברעיון המדינות המחויבות לשלטון החוק: "סובלנות בלתי מוגבלת תוביל בעל כורחה להיעלמות הסובלנות. לכן עלינו לתבוע, בשם הסובלנות, את הזכות לא לסבול חוסר סובלנות".
