היום, ה' שבט, אנו מציינים 120 שנה להסתלקותו של רבי יהודה אריה לייב אלתר, האדמו"ר השלישי של חסידות גור. השנה אנו מציינים גם 120 שנה לפרסום המהדורה הראשונה של דרשותיו על התורה והמועדים, "שפת אמת", שנדפסה זמן קצר לאחר פטירתו. ספר זה, הכולל קרוב ל־6,000 דרשות שנכתבו לאורך 35 שנות הנהגה, מהווה לא רק אבן יסוד במחשבה החסידית בדורות האחרונים, אלא גם גשר רוחני המחבר בין לומדים מכל הקשת היהודית אל פנימיות התורה ועומק החיים הדתיים.
כבר בדור הראשון לפרסום הדרשות ניכרו ההדים שעוררו בליבות רבים. בנו, ה"אמרי אמת", העיד: "אבא ז"ל חיבר את הספר שפת אמת, שכל יהודי יכול בו למצוא את עצמו". ואכן, עד ימינו ממשיכות תורותיו להאיר לבבות, לעורר השראה ולזכות לפרשנויות חדשות בקהילות מגוונות, בישראל ובתפוצות. עם זאת, לצד דרשות הנגישות לרבים, ישנן כאלה שמובנות רק לבעלי ידע עמוק בחסידות, בקבלה ובספר הזוהר.
כיצד ניתן להסביר את קסמה של יצירה שחלקה נותר נסתר, ובכל זאת ממשיכה לגעת בלבבות ולקרב לומדים מרקעים מגוונים? מהו הסוד שהופך את "שפת אמת" ליצירה הנוגעת בנשמות, ומשמרת את חיוניותה הרוחנית והפרשנית לאורך הדורות? למען האמת קשה להשיב על כך, משום שהתשובות לשאלה הזו קשורות במידה רבה גם לאופי המיוחד של הקשר בין נשמתו של כל לומד ובין האור הגנוז בחיבור.
בימינו, המבקשים להעמיק ב"שפת אמת" יוכלו למצוא ספרות תורנית ואקדמית עשירה, המציעה ביאורים והמשגות לנושאים המרכזיים ביצירתו: "הנקודה הפנימית", אמת ואמונה, תורה שבעל פה, ארץ ישראל ועוד.
תיבת תהודה פנימית
בדומה לחברויות נפש המלוות את האדם, גם בקשריו עם ספרי הגות וחסידות הצועדים עימו לאורך תלאות חייו, עשוי האדם לחוש בהתפתחותה של הוויה רגשית המעוגנת בספר, אך גם חורגת מתכניו הייחודיים. בדברים הבאים אבקש להצביע על מקצת מן ה"רשימו" המקנן בליבותיהם של הצועדים יחדיו עם השפת אמת לאורך השנים. אתחיל בהערות על מושג ה"קריאה" (מלשון calling ו־reading כאחד).
לקריאה הדתית קודמת תחושה פנימית, הנובעת מתוך אמונתו של הקורא שבדברים שהוא עומד לקרוא טמונה הדרכה רוחנית – גלויה או נסתרת – שראוי לכוון אליה את הנפש. הדרכה זו אינה רק מסר; היא נחווית כמקור חיים וככוח שעשוי להאיר בחייו. כך, עוד לפני שהקורא מניח את עיניו על הכתוב, מתעוררת בו ציפייה עיקרית ל"דיבור" שעשוי להיקלט, לפתוח ולעורר אותו.
במובן זה, קריאה ופרשנות דתית אינן פעולות אינטלקטואליות גרידא. עבור איש האמונה הן בבחינת התרחשות מקודשת, הדורשת ידיעה ושליטה בשכבות העמוקות של המסורת הטקסטואלית וקולותיה – מן הדי הקול האלוקי שבתורה, ועד ביטויים להדהודיו בקולות המורים לדורותיהם. הקורא נדרש לרגישות רוחנית, מעין תיבת תהודה פנימית, המאפשרת לו לקלוט את המילים ולהתמסר להן. המחווה הראשונית של הקורא הדתי אל הכתוב – מחווה המטרימה את התודעה הקוגניטיבית – היא מחווה של ענווה וציפייה. כמו תלמיד המבקש לשמוע ולהשכיל, עולה בליבו לא רק רצון להבין אלא גם כמיהה להשתנות לאור הדברים.
החוויה הזו, שבה הקורא מרגיש כאילו ה"מקרא" עצמו קורא אליו, מתחילה עוד לפני שהבין מה הוא שומע – ולעיתים אף בטרם זיהה מי או מה קורא לו. היבט זה מקבל ביטוי בפסוק הראשון בספר ויקרא, שבו הקריאה קודמת לדיבור המפורש: "וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו". ובדברי השפת אמת: "שהיה מיוחד תמיד אל הקריאה" (ויקרא תרל"א).
ככלל, השפת אמת מייחס בעקביות עומקים רגשיים וזיקתיים למונח "קריאה": חיבה ודבקות, התקרבות והתחברות (ויחי תרמ"ה), זיקה פנימית בין הקורא לנקרא (ויקרא־זכור תרל"ב), ודבקות בשורש הנשמה (שמיני תרמ"ה). ואולם לדידו לא רק הכתובים "קוראים" לאדם, גם הזמן; האדם הרליגיוזי הקשוב עשוי לשמוע קריאה שמופנית אליו גם מתוך כל שבת וכל מועד. פרשת המועדים (ויקרא כג) נפתחת במילים "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ". בעקבות סבו החידושי הרי"ם מתמקד השפת אמת בכפילות השורש קר"א, "תקראו אותם" ו"מקראי קודש", ורואה בה גילוי שלפיו "ביום טוב יכולים לקרוא הקדושה וגם הקדושה קוראת לאדם" (פסח תרל"א).
המועדים מאופיינים כ"זמן התוועדות" – זמנים מקודשים המאפשרים מפגש אינטימי בין האדם לקדושה. המילה "מועד" רומזת גם ל"עדות" ליכולת האדם לחוש כיצד הוא "נקרא" על ידי הקדושה, ובו בזמן כיצד הוא עצמו "קורא" אליה ואותה.
הקדושה הקוראת לאדם מתוארת כ"נקודת הפנימיות, נקודת החיות מהשי"ת שיש בכל הנבראים" (פסח תרל"א). נקודת חיות פנימית זו מסמנת את אותו גרעין חיוני המעניק לכל נברא את כוחו ואת נוכחותו. השפת אמת נדרש שוב ושוב לדימוי של "הנקודה הפנימית" כדרך לעורר את האדם להכרה בנוכחות האלוקית המחיה את פנימיותו שלו, כמו גם בנוכחותה בכל יצור ובריאה. זהו ביטוי לשוני ופדגוגי לאחת מאמונות היסוד של הקבלה והחסידות, שלפיה "לית אתר פנוי מיניה" – אין מקום ואין יצור בבריאה שהוא ריק מאלוקות (תיקוני זוהר קכב, ב).
דרשות רבות של השפת אמת מוקדשות להרחבת והעמקת רעיון זה, כמו גם לעוררות מתמדת של הקורא אל הנוכחות האלוקית באמצעות פרשנות חדשנית של פסוקים ומאמרי חז"ל. כך, לדוגמה, ניתן לראות בפרשנותו לפרשת השבוע שעבר:
…שנקודה חיות ממנו יתברך מחיה כל העולמות. ואף הטבע נמשך מחיות נקודה הפנימיות שלמעלה מהטבע… כי זה ענין הגלות לברר אלקותו יתברך גם במקומות השפלים תוך כל המצרים והסתרות. אעפ"כ יתגלה על ידי עבודת האדם שהכל נמשך ממנו יתברך כנ"ל… וכתוב "ולא שמעו מקוצר רוח". גם כן הפירוש כנ"ל, כי כתוב "ויפח באפיו נשמת חיים". שיש בכל איש ישראל רוח ונשמה ממנו יתברך. וצריך להיות נמשך כל האדם וכל המעשים אחר פנימיות החיות, נשמת ה' ממעל. ואם נפסק החיות, שעושה מעשה גשמיים בלי חיות פנימיות, זה מקוצר רוח כו'. כי זה היתה הגלות לבטל אמונה הנ"ל. שלא יוכלו לברר אצלם להיות נמשך הכל אחר חיות הפנימיות כנ"ל (וארא תרל"ב).
כתב בעצמו
הקורא בדרשות שפת אמת, המהדהדות כצליל פעמוני הזמן של השבתות והמועדים, לומד להרגיש כי אף שראשיתה של קריאת המועד נטועה במסתורין שמעבר למילים, היא מוצאת את ביטויה באמצעות הכתובים הייחודיים למועד – פרשת השבוע, ההפטרה, מדרשי חז"ל ועוד. כתובים אלה, בדרכם, מצטרפים לקריאה פנימית המכוונת גם היא אל האדם. הם מעניקים לקריאה הדמומה צורה ומילים, וכך הופכים את הזמן המקודש למוחשי ולקרוב יותר. הקריאה הזו, שבוקעת חרישית מהמועד ומהכתובים הכרוכים בו, נושאת עימה לא רק ציפייה אלא גם "דרישה" מהאדם להשיב לה ב"קריאה" משלו – מילים שיאירו את כמיהתו ואת עולמו, הפרטי והכללי.
משהו מחוויית קריאה זו, שבה הקדושה קוראת לאדם והוא משיב לה, היא שחוללה שוב ושוב את הדרשה הדבורה של ה"שפת אמת" במהלך השבתות והמועדים המקודשים. רושם זה מתחזק כאשר נזכרים כי לעיתים קרובות נחוותה הדרשה החסידית הדבורה כ"התרחשות" רוחנית של גילוי בשעת רצון, בעת רעווא דרעווין. ביידיש, מעמד זה מכונה "זאגן תורה", "לדבר תורה" – שכן תוכן הדברים, הנסתר במהותו, מתגלה והופך גלוי דרך הדיבור של הדרשן. לעיתים הדרשן החסידי חווה את הדברים ככאלה המדברים "דרכו" ולא רק "ממנו". אף שנעשה שימוש בלשונו, הדברים אינם תמיד בשליטתו המלאה. כך, הדרשה הדבורה אינה "ביצוע" מתוכנן מראש, אלא התרחשות חיה ורב־ממדית. לעיתים, חלק מהמילים ומההארות העולות בדרשה מפתיעות את הדרשן עצמו. הן נחשפות לו לראשונה בעודו ממלל אותן, שזורות בדימויים, רעיונות וקשרים שמתהווים בזמן אמת בין השהיות לדיבור.
נדמה כי משהו מהרשימו הזה נשמר בדרשות שפת אמת, בסגנון כתיבתן הדחוס ומעורר ההשראה, ובזכות העובדה שהן נכתבו על ידי האדמו"ר, ללא תיווך של תלמידים או עורכים, לאחר שנישאו בעל פה. ביטוי לכך ניתן אולי למצוא בהערותיו של המחבר על כך שהוא אינו זוכר חלקים מהדברים שנאמרו במהלך הדרשה או את הסדר שלהם. לדוגמה: "לא נכתב כסדר כי אינני זוכר כראוי" (קדושים תרל"א).
המחבר גם הקפיד לתארך כל דרשה, נוהג נדיר יחסית לאדמו"ר חסידי, אולי גם כביטוי לכך שאף שאלה דברי תורה שתוכנם אינו מוגדר מתוך הזמן והביוגרפיה, הם יכלו להיווצר רק מתוך הקשבה לקריאתם של המועד ושל הכתובים בחיים הממשיים על מורכבותם באותה עת. שהרי רק מתוך המצב האנושי הממשי על תלאותיו, רגשותיו, געגועיו וכמיהותיו, עשוי האדם לחוש כי הוא "נקרא" שוב ושוב על ידי המועד הקרב ובא, ובמקרה של השפת אמת, להיענות ולהשיב לה בדמותה של דרשה.
חשוב לציין כי בסגנונן אין הדרשות מציגות את עצמן כביטוי אישי כלל; הן מכוונות לקוראים העתידיים ולעבודתם הרוחנית. ראשית, אין בהן שימוש בגוף ראשון. היעדר זה מחזק את הרושם שהדברים אינם שייכים לכותב באופן אישי, אלא נכתבו כדי לשמש את עבודת הקורא. שנית, הדרשות נכתבו בקיצור רב ובסגנון תמציתי. הדבר נעשה בכוונת מכוון, כפי שמציין השפת אמת עצמו: "ולאשר גדול הקושי לבצע עומק המכוון אל הכתב, לזאת טוב הקיצור במילות קצרות" (ספר הליקוטים, חנוכה).
לימוד שפת אמת מחייב פעילות רבה מצד הקורא. הדרשות אינן מנוסחות באופן דיסקורסיבי, ולשונן אינה ישירה. במקום זאת, הן בנויות כפסיפס של מקורות מתקופות שונות – לעיתים בתוספת מילות הבהרה מעטות מאת המחבר, ולעיתים ללא כל הבהרה. מרבית הדרשות אינן מתחילות בהצגת שאלה או בהגדרת נושא, ואינן מסתיימות בסיכום רעיון מרכזי או בניסוח של "מסר" ברור. במקרים רבים, המהלכים הפרשניים נרמזים על ידי הצמדה של מקורות, באופן המותיר לקורא מרחב לפענוח, עיבוד והתבוננות. אין לקורא ברירה אלא להפוך לשותף פעיל – מעורב, קשוב וממלל. בהיעדר דוגמאות קונקרטיות, אין לו ברירה אלא לצלול אל תוך חייו שלו ולהתבונן כיצד דברי הדרשה עשויים להאיר בעולמו. עבודת הלימוד של הדרשה מתחוללת מתוך הכרה עמוקה בכך שחייו של האדם בעולמו של הקב"ה מתקיימים בתנודתיות מתמדת בין הנסתר לגלוי.
די במאפיינים אלו כדי לעורר את הקורא לכך שדרשות שפת אמת מחייבות שני סוגי הקשבה. האחת כרוכה במלאכת ההבנה לנאמר בדרשה. ואולם לאחריה, כפי שמציע השפת אמת ביחס לדברי התורה, רצוי שהקורא יטה את אוזנו בשנית לעבר "המילים הנאמרים בלחישה" (ויחי תרס"ב), וישהה בצילן בהקשבה אינטימית.
יצירתיות פואטית
לבסוף, רבות מדרשות שפת אמת מגלות יצירתיות פואטית מדהימה הנובעת מהקשבתו למילות המקרא ולשכבותיה של המסורת הטקסטואלית היהודית. זו מתבטאת בשתי צורות: האחת, בשלל דימויים ומשמעויות הנוצרים מחיבורים מפתיעים בין מילים ומקורות, חיבורים שהאוזן טרם שמעה. במקום אחר הצעתי כי מאפיינים אלה ואחרים מביאים אותנו לראות בדרשות שפת אמת סוגה "תיאו־פואטית" בעיקרה. כלומר, יצירה שאינה מיועדת להביא את הקורא לידי ידיעה אודות ה' יתברך, אלא לעדן אותו אל נוכחות השכינה בכל הנבראים שהוא פוגש בחיי היומיום, באמצעות עידון הראייה, השמיעה ודעת הלב ("כי הגלות והגאולה תלויים בעין ולב", ויחי תרנ"ח).
במובן הזה, דרשות שפת אמת אינן שייכות למסגרת של "תיאו־לוגיה" הנשענת על שיח לוגי, מושגי ושיטתי על האלוקות. על כן, הגישה אליהן באמצעות מושגים ועל פי ההנחות של "הגות יהודית" עלולה להיות מוגבלת בפוריותה. דומה כי מתאים יותר לאפיין אותן כשיח תיאו־פואטי בעיקרו, שנועד לעורר את הקורא לגילויי השכינה בפרטים היומיומיים באמצעות אמנות השפה.
כביטוי שני לאופיין התיאו־פואטי, נזהרות דרשות שפת אמת מסכנת ההחפצה והקיבעון העלול להיגרם על ידי השפה. במובן זה הן משמשות אלטרנטיבה לשיטת הרבי מקוצק, שהתריע מפני אובייקטיפיקציה שהשפה הדתית עלולה לייצר, ומכאן לדעתו הציווי "לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה". ניתן לחוש בביטוי לכך בשפת אמת, כאשר במקרים רבים המחבר שב לדרוש באותו מדרש או באותו פסוק בדרכים חדשות לאורך שנים עוקבות. יש בחזרתיות הזו כדי להפיח גם בקורא חיות בכמיהותיו הרוחניות, ולהרחיק אותו מקיבעון רעיוני ורוחני.
לסיכום, קסמן של דרשות שפת אמת נובע לא רק מהפירושים, החידושים והתובנות, אלא אולי גם מהאור הגנוז בין השיטין, מהדי תשוקת ההקשבה לקריאה של המועד ושל הכתובים. מאפיינים צורניים ולשוניים של דרשות שפת אמת מזמינים את הקורא ל"עבודה" של קריאה, הקשבה והתבוננות, מתוך הבנה כי האדם הדורש את ה' נידון לתנועה מתמדת בין גלוי לנסתר, ובין זמנים של סתום ושל גילוי. וכך הוא כותב:
יש דברי תורה שאינם יכולים להוציאם מכח אל הפועל אלא על ידי הסתר וגלות. וזהו שכתוב 'אנכי הסתר אסתיר' שהתורה יתגלה על ידי בחינת ההסתר. ואיתא רשימין וסתימין בגו כל עלמין [עקבות הגלוי והסתום קיימים בכל העולמות] וכמו כן כל אדם מרגיש בנפשו שלפעמים מתגלה לו הארת הקדושה ולפעמים הוא בהסתר, רק [אלא] כך הוא דרך התורה" (ויגש תרס"ג).
השהייה בחיק הדרשות עשויה להשיב את האדם אל חיי היום־יום כשהוא רגיש מעט יותר לנקודת החיות מהשי"ת המצויה בו "ובכל אחד מהנבראים". היא עשויה להעניק לו חוסן כדי לעמוד בפני השטחיות והסיסמאות, המאיימות על עומק החיים הדתיים והרוחניים. עבודת הקריאה בדרשות שפת אמת עשויה לפתוח שער לשיח המוביל למעיין בלתי־מילולי, קרוב ומוחשי אך בלתי נתפס. זהו מסע פנימי אל הדממה, אל ההתבוננות השקטה, ואל רגעי חסד של "דעת ה'".
