"האוניברסיטאות מתנהלות כמוסד קנאי של הדת הפרוגרסיבית"

בדברים הבאים אספר על מגעים שהיו לי עם חסידי ברסלב, ומתוך כך אעלה הרהורים על מקומם של מדעי היהדות כמרכיב בתרבות היהודית העכשווית.

מאדמו"ר נרדף עם קהילת חסידים קטנה, הפך רבי נחמן לגיבור תרבות ישראלי הממלא תפקיד בחייהם של רבים, אף שאינם חסידי ברסלב. רבי נחמן הגביה חומה בין חסידיו ובין עולם המחקר והפילוסופיה, ושלל את הלימוד בספרי ה"מחַקרים" לדורותיהם. בדרך זו המשיכו גם חסידיו. על רקע זה, המגעים בין עולם המחקר לעולם הברסלבי הם מאתגרים באופן מיוחד.

ההתכנסות ההמונית בראש השנה על קברו של רבי נחמן באומן היא אירוע שיא של חסידות ברסלב. אפילו בעיצומם של המלחמות באוקראינה ובישראל, קמו כ־40 אלף מאוהבי רבי נחמן ונסעו להיות עימו בראש השנה. בשני אירועים חוברים יחד כל הבאים לאומן, על גווניהם השונים: האחד הוא אמירת התשליך סביב האגם, והשני הוא "התיקון הכללי העולמי". מעמד התיקון מתקיים בערב ראש השנה, בחצות היום. כולם מתכנסים סביב הציון ואומרים יחד את עשרת פרקי התהילים שקבע רבי נחמן לומר על קברו. רבי נחמן הבטיח כי מי שיעשה זאת, הוא "יוציא אותו בפאות מהגיהנום, אפילו אם יהיה אותו האדם איך שיהיה". הבטחה זו היא אחד ממנועי הצמיחה של העלייה לרגל, והיא מצוטטת תדיר בפרסומים לקראת ראש השנה.

באחת הפעמים שהייתי באומן שמעתי את מנחה האירוע מסביר להמונים שהתיקון כולל את העלייה לקבר, מתן פרוטה לצדקה ואמירת עשרת הפרקים. מאחר שפרסמתי מאמר שעוסק בתיקונים, שמתי לב שהוא השמיט מרכיב חשוב: "רק מעתה יקבל על עצמו שלא ישוב לאיוולתו חס ושלום‏". כלומר, התיקון מסייע רק למי שעושה תשובה ומקבל על עצמו שלא ישוב לחטאיו. תנאי זה איננו מופיע בכל המקורות, אך הוא מופיע במקור אמין. צרם לי שבהסרת תנאי זה הופכים את דברי רבי נחמן לפטנט טכני למחיקת עוונות.

התלבטתי אם לפנות לאותו חסיד שהשמיע את הדברים, שכן אני בסך הכול אורח, אינני חסיד ברסלב ולא הגעתי בשביל התיקון, ומה לי להתערב במה שהחסידים עושים? שיעשו מה שיעשו, ואני אכתוב על כך מאמר. בסופו של דבר שוחחתי עם אותו חסיד. אמרתי לו שזו אחריות כבדה לומר קבל עם ועולם שרבי נחמן הבטיח משהו שהוא לא הבטיח, נתתי לו צילום של המאמר, והוא הבטיח לקרוא ולבדוק. לאחר זמן פגשתי אותו והוא סיפר שפנה לכמה מזקני ברסלב והם קיבלו את הדברים, ומעתה הוא יוסיף את עניין התשובה בדברי הפתיחה. ואכן כך נוהגים בתיקון הכללי העולמי עד היום, עשרים שנה אחרי אותו מפגש. נכונותם של מקבלי ההחלטות בזרם של ברסלב מאה־שערים לקבל הערה מדוקטור באוניברסיטה, ולחולל שינוי בהתנהלות של אחד האירועים המשמעותיים בחסידות – הפתיעה אותי לטובה וגרמה לי נחת.

מה מתקן התיקון

בנושא קרוב הייתה לי התנסות הפוכה. במאמר על התיקונים טענתי שבמקורות הברסלבים הנפוצים בימינו לא נשמרה ההבחנה בין אמירת עשרת פרקי התהילים על קברו של רבי נחמן, ובין אמירתם ללא עלייה לקבר. רק במקרה הראשון מדובר על "תיקון כללי", ואילו ללא עלייה לקבר, אמירת הפרקים עשויה לשמש לכל היותר כתיקון למקרה לילה, המתחולל בשוגג ולא בזדון.

שוחחתי על הסוגיה הזו עם הרב אלעזר קניג המנוח, שעמד בראש הקהילה הברסלבית בצפת. חשתי שאני עומד מול רועה הדואג בכל ליבו לצאן מרעיתו, וחושש שצמצום היקף תחולתו של התיקון יפגע בארגז הכלים שבעזרתם הוא מסייע להם. לא שאלות תיאולוגיות טרדו את רוחו, אלא מה יהיה עם מי שמשתוקקים להתחיל דרך חדשה מבלי שעברם יעיק עליהם. הרב קעניג אמר בכנות שבמישור העקרוני הוא מסכים איתי שכך משתמע מהמקורות, אך מכיוון שהמסורת הברסלבית הרחיבה את תחולת התיקון – למעשה הוא לא מקבל את דבריי.

למען האמת, חשתי הקלה כאשר דבריי לא התקבלו. אני שמח בבירורים שאני עורך ומציע אותם בפני כל מי שמוכן לשמוע, אך במקרה הזה חששתי שאולי אני רק מזיק. הרי לא באתי להיות פוסק בענייני נפשות ולסגור פתחי תשובה, ומנהגם של ישראל תורה הוא גם אם כתבי היד מלמדים אחרת.

שיחה אחרת על אותו נושא הייתה לי, להבדיל, עם אליעזר ברלנד, ראש ישיבת שובו בנים. הוא התעקש שאמירת פרקי התהילים מתקנת גם חטאי מזיד. כשפגשתי אותו עוד לא ידעתי על מעלליו. לימים חשבתי שאולי במקרה שלו, המחשבה שעל ידי אמירת עשרה פרקי תהילים ניתן לתקן חטאים במזיד לא מילאה תפקיד חיובי.

הקשר והשיח עם החסידים קידם רבות את מחקרי. כך למשל, מקובל היה במחקר ברסלב שאותה "מגילת סתרים" שכתב רבי נחמן ובה הציג את חזונו המשיחי הייתה ואיננה עוד. והנה, בשיחה אקראית עם חסיד ברסלב הוא סיפר שיש בידו צילום של המגילה. ניסיונותיי להשיג את הצילום נתקלו בחומה אטומה, שכן רבי נחמן אסר לגלות את המגילה, ומקובל היה שרק אחד בדור אמור לדעת את סודה. רק לאחר עשר שנים הצלחתי בכך. ואולם מהרגע שהמגילה הייתה בידי ופרסומה הפך לעובדה מוגמרת, היו חסידים שהתגייסו לעזור בפענוחה כדי שיצא דבר מתוקן. פיעמה בהם תחושת שליחות שלא יחול סילוף בדברי רבם, והדיוק בכל אות היה עבורם משימה קדושה.

הפופ הישראלי, החיילים בעזה ומיליוני ישראלים כאובים מסוגלים להכיל את השמחה הברסלבית שנובעת מתוך הייסורים, אך בחוגי החכמים הנאורים ישנם שלא. מצוותם היא להיות במרה שחורה תמיד מחמת פגעי ומקרי הזמן, והם מלאי כעס ובוז על מי שלא חש כמותם

עזרה מסוג זה קיבלתי גם בחיבורים מחקריים נוספים. נוכחתי לדעת שהשותפות בחתירה לעמוד על דברי רבי נחמן ולדייק אותם עשויה להוביל לשיתופי פעולה מבורכים. בין חסידי ברסלב יש מי שבקיאים ושולטים בספרות הברסלבית, בכתבי רבי נחמן ורבי נתן והדורות הבאים, ובהבדלים בין כתבי היד. אין באקדמיה תופעה מקבילה. אכן, השיח עם החסידים איננו תחליף לביקורת עמיתים; מאידך, גם ביקורת עמיתים איננה יכולה להחליף את התרומה של אותם חסידים למחקר.

עקרון החסד

סוגיה אחרת היא השאלה מי הוא קהל היעד למחקר, "למי אני עמל ומחסר את נפשי מטובה". שהרי מעגל החוקרים הוא מצומצם, וקוראי המחקר בקרב קהל החסידים, אף שהם איכותיים מאוד – הם מעטים מאוד. לעומת זאת, קהל המתעניינים בחסידות בקרב הציבור הכללי גדול יותר, וכולל רבים שמסוגלים ומעוניינים לקרוא מחקר, אם אינו כתוב בשפה יבשה מדי. קיומו של קהל זה מעורר את השאלה האם רצוי לכתוב בלשון שבדו להם החוקרים להשתעשע בה במחקריהם, או שמא עדיף להשתמש בלשון שכל אדם משכיל יכול להבין. התלבטות זו קשורה לשאלה הכללית עד כמה מדעי היהדות יכולים להיות רלוונטיים למעגלים שמחוץ לאקדמיה, והאם מאמץ בכיוון זה הוא כדאי או שמא פגיעתו במחקר מרובה מתועלתו.

לפני כחמש־עשרה שנה, בדיון על "מדעי היהדות עכשיו", טען פרופ' מנחם ברינקר ז"ל, ואני מצטט: "נראה שהצירוף… של קפדנות מדעית חמורה מצד אחד, והשראה לחיים שיש בהם ממד של אידאל מצד שני, שהיה אופייני למדעי היהדות ולחוכמת ישראל בכל גלגוליהם… לא ברור שהוא עומד במבחן. העיסוק במדעים אלו נשען על זהות יהודית נתונה מראש, אבל אין זה ברור שהוא מעמיק אותה או מחדש אותה. גם בקרב החילוניים ובעיקר בקרב הדתיים קמים למדעי היהדות מתחרים רבים. גם אלה וגם אלה יוצאים לחפש השראה לחייהם במחוזות ומוסדות שקפדנותם המדעית פחותה, ולעיתים אינה קיימת כלל".

מאז שנאמרו הדברים הוקמו באוניברסיטאות תוכניות נהדרות לחיזוק מדעי הרוח והיהדות, ואני מודע לקיומן ולהצלחתן. עם זאת נראה שהדברים עדיין תקפים, ובעיות מסוימות אף החמירו. האווירה הביקורתית והשיפוטית ביחס לחומרים הנלמדים הפכה אצל חוקרים מסוימים לעוינות של ממש. לעיתים התחושה היא שהם רואים את ייעודם בעמידה לעומתית מול התרבות היהודית לדורותיה, מהתנ"ך ועד הציונות והפלמ"ח, ומשימתם היא להוציא את דיבתם רעה.

באקלים זה, אף שאינו מאפיין כללי של מדעי היהדות, מי שחש רצון להעמיק את הקשר לעמו ולתרבותו ולחפש השראה לחייו, יפנה למסגרות שעוסקות בתרבות היהודית מתוך הקשר רוחני ונפשי אחר – מכבד יותר, מחבר יותר, וכזה שרואה בשימוש ב"עקרון החסד" בהרמנויטיקה ערך־יסוד.

ההמנון של המלחמה

אשוב להקשרים הברסלביים, ודרכם אשוב לדון במקומם של מדעי היהדות. שני אירועים שהתרחשו השנה מבטאים את מקומו המתעצם של רבי נחמן כגיבור תרבות ישראלי ושל הברסלביות כמרכיב בזהות הישראלית. האחד הוא צאת ספרו של פרופ' דן מירון, "עמודי השער: רבי נחמן מברסלב ויוסף פרל", המתאר את רבי נחמן כאחד משני עמודי השער של הסיפורת היהודית המודרנית. מירון מציין, בהמשך לחוקרים קודמים, שיצירותיו הראשונות של פרל הן תגובה ישירה לסיפורי רבי נחמן, ובמובן זה רבי נחמן הוא נקודת הראשית של הסיפורת העברית המודרנית.

מירון סלל אפיק חדש במחקר סיפורי רבי נחמן. בעוד שהנטייה הייתה לעסוק בתשתיות הקבליות והחסידיות של הסיפורים, מירון מזהה בהם תגובה מעמיקה לתהליכים ההיסטוריים שהתרחשו באותה עת באירופה, כאשר רבי נחמן דן בשאלות האירופיות בפני עצמן ולא מתוך הקשרן היהודי. מירון מכתיר את רבי נחמן כ"אחד מגדולי המספרים היהודים". משמעותית היא העובדה שדברים אלו נאמרים על ידי אחד מגדולי חוקרי הספרות העברית החדשה.

האירוע השני התרחש במרחב אחר של התרבות הישראלית, והוא הכתרת רבי נחמן ככוכב של הפופ הישראלי. באוקטובר האחרון פרסם בן שלו, מבקר המוזיקה של עיתון הארץ, מאמר שכותרתו "מאודיה ועד פאר טסי: רבי נחמן מברסלב הוא הכוכב של הרגע בפופ הישראלי". אצטט ממנו בדילוגים:

"בן אדם" (שיר של הזמרת אודיה אזולאי; צ"מ)… הוא שיר שמפיץ בלהט את הבשורה הברסלבית, והעובדה שזה אחד הלהיטים הישראליים הגדולים ביותר של השבועות האחרונים מעידה לא רק על הפופולריות של אודיה, אלא גם על כך שלמסר הברסלבי יש המון קונים עכשיו… אודיה היא לא כוכבת הפופ היחידה שנושאת עיניים אל חסידי ברסלב. באלבום החדש של פאר טסי יש שיר בשם "ברסלב משוגעים"… גם הוא… רואה בחסידים המקפצים אנשים מדרגה רוחנית גבוהה בהרבה מזו שבה מצוי האדם הרגיל. הם מתויגים כמשוגעים או כתמהונים מפני שהם פועלים מחוץ לקודים החברתיים התועלתניים והכוחניים, שרובנו מודעים לחוסר המוסריות שלהם אבל לא מסוגלים להשתחרר מהשפעתם. הברסלבר התמים־תמהוני מסוגל.

במשך עשרות שנים חשבנו על הברסלברים המקפצים כעל דמויות מגוחכות ונלעגות… הפיכתם לדמויות מופת עשויה לשקף תהליכי עומק חברתיים־תרבותיים, ובראשם התעצמותו של המרכיב הדתי־האמוני בזהות הישראלית העכשווית. המוזיקה הישראלית הייתה בעבר מרחב חילוני מובהק… בשני העשורים האחרונים יחסי הכוחות התהפכו וכיום הפופ הישראלי הוא כמעט כולו אמוני. השאלה הבסיסית היא לא אם אנחנו מאמינים, אלא איך אנחנו מאמינים ועל זה… הם עונים: "כמו הברסלברים".

לאחר פרסום מאמר זה התחולל מגה־אירוע נוסף בפופ הישראלי: הצלחתו המטאורית של השיר "תמיד אוהב אותי". את הפזמון כתב הרב שלום ארוש, מרבני ברסלב המוכרים, ואת המילים כתב תלמידו הראפר "אלייצור". ההתפוצצות של השיר, כלשון הכתבות, התחוללה בעקבות עיבוד של ששון איפרם שאולוב, שהפך את השיר לאחד מלהיטי חרבות ברזל. כלשון הדיווח באתר כאן 11, "אחרי 'חרבו דרבו' ו'לצאת מדיכאון' – זה ההמנון החדש של המלחמה". שרים אותו החיילים בעזה ובצאתם ממנה, שרים אותו באצטדיוני כדורגל, בחתונות ובגני ילדים. בתוך זמן קצר צבר השיר עשרות מיליוני צפיות ברשת.

הנה חלק ממילותיו: "ה' הוא אבא טוב והוא תמיד מתפאר בי, רואה בי רק ת'נקודות הטובות, רואה שאני רוצה להיות טוב רק לא יוצא לי, וחסרות לי כולה כמה תפילות. וה' הוא גם ראה את הרצון שהיה לי, שניסיתי לא אמרתי נואש, רואה בביזיון שלי, במר שהרגשתי, איך התחלתי כל פעם שוב מחדש". והפזמון: וה' יתברך תמיד אוהב אותי, ותמיד יהיה לי רק טוב…. ועוד יותר טוב, ועוד יותר טוב… ותמיד יהיה לי רק טוב".

שמחה ללא הכחשה

על תופעה מזעזעת זו של יהודים שמחים נזעקה רווית הכט בעיתון "הארץ". לדבריה, השיר המדובר "אינו 'להיט ישראלי' אלא להיט מחנאי ומסמן זהותני… הוא מהווה ראיה מזוקקת לא רק לרוח התקופה, אלא בעיקר לתמורה הרעיונית והתרבותית במחנה הימין. לצד הכהניזציה… התחזקה בו בשנים האחרונות גם המגמה האמונית והדתית… קהל זה, שמסורתיותו הייתה מאז ומתמיד רכיב מרכזי בזהותו, הולך ומתקדם בפולחן האמוני… מאז 7 באוקטובר חלה עליית מדרגה נוספת: האלמנט הזהותני של האמונה הועצם כדרך התמודדות וכמוצא פוטנציאלי מהסבל, המצוקה והייאוש. תפקיד האמונה הוא להדוף שקיעה בדיכאון או בחרדה, ולכפות תקווה ושמחה כמעשה ניסי משולל סיבה הגיונית, תוך הכחשת רכיבים מציאותיים 'מחלישים', כמו מותם ההמוני של צעירים, הפקרת החטופים, מראה משפחותיהם המעונות ועוד". ברוח זו כתבו ג'וש בריינר בהארץ, דרור רפאל במעריב, ירדן אבני בכלכליסט, ועוד רבים.

באתר ynet התייצבו שני פרופסורים מתחום מדעי היהדות להזהיר מפני השיר והשלכותיו. הרושם העולה מהדברים הוא שמי שילמד מדעי היהדות יבין שהיהדות העכשווית היא מפוכחת ומדוכדכת, אין בה מקום לקשר אישי עם האל, ולא לשירים ברסלביים עליזים ונלוזים.

האוניברסיטאות מתנהלות כמוסד קנאי של הדת הפרוגרסיבית אשר שואף לחנך בדרכי כפייה את כל מי שבא בשעריו. בדומה ל"חכם" מסיפורו של רבי נחמן, גם האקדמיה סובלת מאובדן ביתיות, שמובילה לאובדן תחושת השייכות ללאום, למדינה, למשפחה ולזהות המגדרית

זה המקום לומר כמה מילים על השמחה הברסלבית: רבי נחמן התייחס לשמחה כאל תנועה נפשית מהפכנית. השמחה איננה היענות ושיקוף למציאות, אלא פעולה אקטיבית לשנותה. המשך המשפט המפורסם "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד", הוא "ולהתגבר להרחיק העצבות והמרה שחורה בכל כוחו". זוהי התגברות בסגנון ה"אף על פי כן" הברנרי, המודע והחריף. כאשר רבי נחמן סיפר את ה"מעשה משבעת הקבצנים", הוא פתח: "אספר לכם איך היו שמחים מתוך מרה שחורה". ואכן בסיפור יש כמה דוגמאות לכך.

רבי נחמן מצטט את הזוהר שלפיו השמחה היא "עלמא דחירו", עולם החירות, שכן היכולת של האדם לשמוח היא ביטוי מופלא לחירותו, להיותו בן מלך שרוחו איננה משועבדת למציאות הכפויה עליו, גם אם היא קשה ונוראה. רבי נחמן מסביר שבעת השמחה אל לאדם להכחיש את הייסורים, לעצום את העיניים ולשכוח הכול. להפך, יש להכניס את הייסורים לתוך מעגל השמחה, כדי שנוכחותם תהפוך לכוח מעורר ומתסיס. אציין שלשיר "תמיד אוהב אותי" קדם שיר אחר של אלייצור והרב ארוש, שנקרא "אין נחמה". השיר קורא לבכות בצערם של החטופים וכל הכואבים, וברקע שומעים את הרב ארוש ממרר בבכי. רק אחריו יצא השיר "השם יתברך תמיד אוהב אותי".

זוהי השמחה הברסלבית, שמחה מתוך מרה שחורה. הפופ הישראלי, החיילים בעזה ומיליוני ישראלים כאובים מסוגלים להכיל שמחה מעין זו, אך בחוגי החכמים הנאורים ישנם שלא. מצוותם היא להיות במרה שחורה תמיד מחמת פגעי ומקרי הזמן, והם מלאי כעס ובוז על מי שלא חש כמותם.

לימוד באקלים רגוע

בהקשר זה אני מבקש להצביע על סיפורו של רבי נחמן "מעשה מחכם ותם", שכבר בו מופיעים עימותים בין הדוקטור החכם ובין האדם התמים בנושא השמחה וסביב היתכנות קשר אישי עם המלך, שהוא גם מלכו של עולם. החכם בסיפור יוצא לטייל בעולם, לומד פילוסופיה, שפות ואומנויות ומסיים דוקטורט בתחום הרפואה. למרות הצלחתו, הוא אומלל ומלא ייסורים. אין לו עם מי לשוחח, שכן "הִתְחִיל הָעוֹלָם לִהְיוֹת בְּעֵינָיו כְּלֹא, כִּי מֵחֲמַת חָכְמָתוֹ שֶׁהָיָה אֻמָּן גָּדוֹל כָּזֶה, וְחָכָם וְדָאקְטִיר כָּזֶה, הָיָה כָּל אֶחָד מִבְּנֵי הָעוֹלָם בְּעֵינָיו כְּלֹא". הוא אינו מצליח לשאת אישה ומחליט לשוב לביתו, אך אז מתברר לו שבעת שהיה בנֵכָר, ביתו "נעשה כלה ואבוד". הוא מתגורר באכסניות שונות אך כולן לא טובות בעיניו, שכן הוא ראה עולם ויודע אכסניה טובה מהי. עיקר הייסורים היו לו מעצמו, שכן כאשר מצא פגם כלשהו במעשיו, אף שאיש לא הבחין בכך, הדבר מילא אותו צער שכן ידע שאם היה בספרד או באיטליה הם היו מבחינים בכך ומתייחסים אליו כאל שוטה.

לעומתו, חברו חי בעוני אך בתמימות ובשמחה. הוא נשאר במקומו, ירש את בית אבותיו, נשא אישה והיה שמח במלאכתו ובחייו. כאשר פגש התם את החכם הוא שאל אותו: "הֲלא חָכָם וְעָשִׁיר כְּמוֹתְךָ, עַל מָה יֵשׁ לְךָ יִסּוּרִים תָּמִיד? הֲלא אֲנִי מָלֵא שִׂמְחָה תָּמִיד"; "וְהָיָה בְּעֵינֵי הֶחָכָם לִשְׂחוֹק, וְנִדְמָה בְּעֵינָיו לִמְשֻׁגָּע". כאשר התם רואה שהחכם ממשיך להתייסר הוא אומר לו: "מִי יִתֵּן שֶׁתָּבוֹא אַתָּה עַל מַדְרֵגָה שֶׁלִּי!". החכם כועס ומשיב: "זֶה אֶפְשָׁר לִהְיוֹת, שֶׁאֲנִי אָבוֹא עַל שֶׁלְּךָ, שֶׁיִּנָּטֵל מִמֶּנִּי הַשֵּׂכֶל חַס וְשָׁלוֹם, אוֹ אֶהְיֶה חוֹלֶה חַס וְשָׁלוֹם וְאֶהְיֶה נַעֲשֶׂה מְשֻׁגָּע, כִּי הֲלּא מָה אַתָּה, אִישׁ מְשֻׁגָּע". החכם בז לשמחתו של התם ואיננו מקבל שיש לו עולם משלו. בעיניו, התם הוא רק "לא חכם", ולכן הוא אומר: אם אשתגע ואאבד את שכלי, אזי אהיה כמוך. בתפיסתו, מי שחי וחושב אחרת ממנו הרי הוא "איש משוגע" ותו לא.

החכם נכנס לעימות עם כל העולם. כולם מאמינים שיש מלך אך הוא הגיע למסקנה שאין מלך, שהרי איש לא ראה את המלך. כאשר חברו מספר לו שהוא בעצמו פגש את המלך, הוא מזלזל ושואל: מי אמר שמה שראית היה באמת מלך. שקיעתו של החכם בפילוסופיה גרמה לו לאבד את השכל הישר, ויחסו המזלזל לאמונתם של אחרים הביא אותו לאבד את מעמדו ועושרו.

עד כאן משקף הסיפור דחייה טוטלית של לימוד חוכמות ולשונות, ואולם בהמשך חל מפנה. בזכות יושרו מתמנה התם לפקיד בכיר, ואז מציעים לו ללמוד חכמות ולשונות כדי שיוכל לבוא בדברים עם המלך. "וְנִתְקַבֵּל הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַתָּם וְאָמַר: מָה אִכְפַּת לִי אִם אֶלְמַד חָכְמוֹת וּלְשׁוֹנוֹת?". התם אכן לומד חוכמות ולשונות, אך הלימוד לא פוגע באופיו. הפילוסופיה איננה מחליפה אצלו את השכל הישר, ועל כן "לא הִשְׁתַּמֵּשׁ כְּלָל בְחָכְמָתוֹ, רַק נָהַג בִּתְמִימוּתוֹ כְּבָרִאשׁוֹנָה… כְּשֶׁבָּאוּ לְפָנָיו שְׁנַיִם לְדִין, הָיָה אוֹמֵר אַתָּה זַכַּאי וְאַתָּה חַיָּב, כְּפִי תְּמִימוּתוֹ בֶּאֱמֶת, בְּלִי שׁוּם עָרְמָה וּמִרְמָה".

מתברר שגם התם המייצג לכאורה את ערכי הסיפור לומד כל מה שלמד הדוקטור, ואין בכך פגם מהותי. הביקורת איננה על החוכמה כשלעצמה, אלא על המקום שהיא תופסת בעולמו של החכם. זהותו העצמית של החכם מתמצה בהיותו חכם ודוקטור, והיא הנותנת לו את תחושת הערך, ולכן כל ערעור על חוכמתו גורר תחושה שעולמו חרב. לעומתו התם רואה בלימוד מקור נהדר לנושאי שיחה ולקשרים חברתיים, אך לא לתחושת הערך העצמי. התם גם לא מתייג את כל מי שלא למד כמשוגע שאינו יודע מימינו ומשמאלו. האופציה שמציג התם היא לימוד באקלים רגוע יותר, לא תחרותי, המאפשר תהליכי חִברותּ במרחב ידידותי ולא מתנשא.

פזילה מתמדת לחו"ל

סיפורו של הדוקטור שחי בפזילה מתמדת לחו"ל הזכיר לי דיון שהתקיים על קידום חוקר במדעי היהדות. המועמד פרסם ספר מצוין בהוצאה אקדמית ישראלית, אך בוועדה שדנה בקידומו טענו שאם הספר אכן מצוין מדוע הוא "בוזבז" על הוצאה בארץ, והרי אפשר היה לפרסמו בחו"ל. חשתי שטענה זו חושפת את הפנים הנלעגות של מדעי היהדות. הספר המדובר עורר עניין רב ונמכר באלפי עותקים. הוא נקרא על ידי חוקרים אך גם על ידי תלמידי חכמים רבים שנהנו ממנו, אבל מבחינת אנשי הוועדה היה עדיף שיקראו בו כמה חוקרים בודדים מחו"ל. מגמה זו מנכרת את פרי עמלם של מדעי היהדות למעגלים רחבים שהיו יכולים לאכול מפריים ולשבוע מטובם. יש כמובן חשיבות לפרסום בחו"ל, גם במדעי היהדות, אבל אלו תוצרי לוואי ולא הדבר המרכזי. ספר בשפה זרה לא יהפוך להיות חלק ממחזור החיים של התרבות העברית והתורנית, לא בטווח הקצר ולא לדורות. בשפת רבי נחמן אשאל האם מרוב מסעות בחו"ל שכחו החכמים את הבית, האם אין חשש שהבית ייעשה "כלה ואבוד", והאם הפזילה המתמדת לחו"ל לא הפכה את החכמים לזרים בביתם.

האפשרות לפתוח את הלימודים בפני לומדים מסוגו של התם נראית היום רחוקה מתמיד. בחוגי האקדמיה דומיננטית היום כת החכמים, אשר אינה מאפשרת שיח תרבותי משתף אלא יוצרת מרחב מפלג. האוניברסיטאות מתנהלות כמוסד קנאי של הדת הפרוגרסיבית אשר שואף לחנך בדרכי כפייה את כל מי שבא בשעריו. המגמה היא להוקיע את כל מי שאינו זורם עם המהפכה הפרוגרסיבית, ולהכריז עליו, בסגנון ה"חכם", כחשוך וחסר דעת. באוניברסיטאות מתמנים קומיסרים שאחראים על התקינות הפרוגרסיבית. פרסים על מאבקים פרוגרסיביים מוצגים כפרסים של הצטיינות אקדמית, וכאשר יש התנגשות בין דת ומדע, למשל בין ההנחיות והבירורים של האקדמיה ללשון ובין הדת הפרוגרסיבית, נוטשים את המדע לטובת הדת.

בדומה ל"חכם" מסיפורו של רבי נחמן, גם כת החכמים סובלת מאובדן הביתיות. היא מובילה לאובדן תחושת השייכות ללאום, למדינה, למשפחה ולזהות המגדרית. בדומה לחכם, גם הכת האקדמית מנסה לטשטש את המרירות המאפיינת אותה על ידי שלילת הלגיטימיות של השמחה השוררת אצל אחרים. הדבר נעשה בשם רגישות מוסרית ואנינות תרבותית, ובעיקר באמצעות שלילת זכותם של אנשים ונשים לומר שהם מרוצים במעמדם ושמחים בעולמם. בדומה לחכם, גם האקדמיה נמצאת בפזילה מתמדת לחו"ל והדבר גובה מחיר. הערך העצמי נקבע לפי המיקום בדירוגים, שהפכו ליעד המעצב את המדיניות ואת ניהול המשאבים, וגורם להעדפת "כוכבים" מחו"ל על פני חוקרים מצוינים מתוצרת הארץ.

גם בתחום הפוליטי, המרחב האקדמי איננו מעודד מחשבה עצמאית ודעות שונות. כך היה ועדיין בנוגע לרפורמה המשפטית. כאשר קם מישהו שחושב אחרת לא מנהלים עמו פולמוס אקדמי ענייני ומכובד אלא מנסים להשתיק אותו בכל דרך, פן יישמע בחוצות גת וברחובות אשקלון שיש חלילה מישהו באקדמיה שחושב אחרת. ראו מה קרה לפורום קהלת, מכון רציני שיש בו חוקרים מעולים, אך הם העזו לחשוב אחרת ועוד לגבות את הדברים במאמרים וניירות עמדה. כיצד נהגה הקהילה האקדמית? נידו חוקרים ותלמידים מאנשי המכון, ומנחים הבהירו לדוקטורנטים: או אני או קהלת. במקרים מסוימים ביקשו מהם לרדת למחתרת, שכן אם יתגלו, עתידם האקדמי ייחסם. גם כאשר הדברים הגיעו לאלימות פיזית ממש, להשתקת מרצים בכוח, לפריצה למכון וחבלה בו, לא קמה הקהילה האקדמית להגן על החופש האקדמי אלא נתנה גב לפורעים. כמו במעשה על החכם, אין כאן ביטחון עצמי אלא פחד משמיעת קולו של האחר וממתן כבוד לעולמו.

כמו אחרי "סופות בנגב"

לאחר שבעה באוקטובר הדברים קיבלו חריפות יתרה. התחושה היא שבכת החכמים, הפילוסופיה הפרוגרסיבית הרסה את השכל הישר. האוניברסיטאות בחו"ל, שלמוצא פיהן אנו מצפים, התגלו כחממות לאנטישמיות, המאמינות שבהקשר הנכון מותר לקרוא להשמדת העם היהודי. כמה מגדולי המלומדים הפרוגרסיבים שזכו כאן ליחס של הערצה תמכו במרצחי חמאס, והרושם הוא שכל הפרוגרסיבי מחברו שונא ישראל מחברו.

הדברים אמורים לעורר חשבון נפש בכל התחומים, אך הם מדגישים את המקום המופרך שמדעי היהדות נמצאים בו. הדרישה שיצירות מחקריות בעברית יימחקו לטובת קבלת חותמת מאותן אוניברסיטאות שהיו שמחות שלא יהיו מדעי היהדות בין הנהר לים – מתגלה כאבסורד זועק.

ניתן לשער שלאחר המלחמה תהיה פחות סובלנות להמשך המִשְׁטוּר הפרוגרסיבי באוניברסיטאות ולהתבטלות כלפי הרוחות הנושבות בחו"ל. בנוסף, כניסתם של ממסדי האוניברסיטאות לתוך זירת המאבקים הפוליטיים בעניין הרפורמה, הפכה אותם למוסדות פוליטיים מובהקים. מתבקש אפוא שהכנסת, הגוף הנבחר שבו מתקבלות הכרעות פוליטיות, תהיה מעורבת יותר במתרחש בהן. הגענו למצב אבסורדי שבו ההתערבות הפוליטית חיונית על מנת להשיב את החופש האקדמי על כנו ולאפשר גיוון דעות באקדמיה, שכן אין לצפות שהאוניברסיטאות יעברו שינוי כלשהו בתחום זה ביוזמה עצמית, שכן כת החכמים איננה מכירה בעמדות אחרות; "כי הלא מה אתה, איש משוגע". עוד ניתן לשער שמגמת ההתערבות תקבל רוח גבית מבחירתו של דונלד טראמפ ומהקריאה העולה בארצות הברית להקים מוסדות אקדמיים חלופיים לאלו הקיימים, מוסדות שיתאפיינו במגוון קולות גדול יותר וחופש אקדמי רב יותר.

המצב שבו אנו מצויים עשוי גם להיות פתח להתעצמות מדעי היהדות. תהליכי ההתפכחות המתרחשים בעקבות 7 באוקטובר מזכירים את השינויים שהתרחשו בחברה היהודית לאחר פרעות "סופות בנגב", שהתחוללו באימפריה הרוסית בשנים 2־1881. כאשר נודע אז שההסתה האנטישמית נתמכה על ידי אינטלקטואלים ואנשי רוח, הדבר הביא לשינוי כיוון. מגמת ההתערות בתרבות הכללית ירדה, וכנגדה התעצמה ההכרה בחשיבות הפיתוח של תרבות לאומית יהודית ובהתעוררות רעיון השיבה לארץ. אנו מצויים כמובן במקום אחר לחלוטין, ובכל זאת ייתכן שנראה ירידה בהערצה לתרבות המערב וברצון להתערות בה, ועלייה בהתעניינות בלימודי יהדות, במקביל לגל עלייה לארץ.

האם תהליכים אלו ישפיעו על מדעי היהדות? הדבר תלוי בשאלה אילו הלכי רוח ישררו באקדמיה, והאם היא תהווה בית חם למי שיהיו מעוניינים בלימוד מדעי היהדות כמקור השראה וחיבור לזהותם היהודית, והאם מדעי היהדות יוכלו לשמש עוגן בעולם תרבותי סוער ועוין.

ברוח הסיפור על החכם והתם, בעולם המסורת טבועים גם נוגדנים לעולם האקדמי, אך אין בו שלילה ללימוד באקלים רגוע יותר, לא תחרותי ולא קנאי, המאפשר את הרחבת הדעת כחלק מיצירת מרקם תרבותי משותף לחלקים רחבים בחברה היהודית והישראלית. אם נצליח ליצור אקלים כזה בתוככי האקדמיה, תהיה בכך פתיחת שערים משמעותית וכר נרחב לעשייה אקדמית כחלק מהתסיסה התרבותית היהודית הקיימת היום במדינת ישראל.

פרופ' צבי מרק הוא ראש הקתדרה לחקר החסידות על שם ר' לוי יצחק מברדיטשב באוניברסיטת בר־אילן; הדברים נאמרו לאחרונה בכנס לציון מאה שנה להקמת המכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית