אפשר כך: פרופ' רועי רוזן מתעד בספרו החדש את תקופת התמודדותו עם מיאלומה, סוג של סרטן הדם. הוא מספר על המחלה מגילויה ועד מיגורה באמצעות השתלת מח עצם, ומיגורה החוזר לאחר רמיסיה. הוא נע בין האימה להומור, בין הכאב למחשבות הקיומיות והספרותיות, בין חוויותיו כחולה סיעודי באמצע החיים ובין התייחסויות ליצירות ספרות מנקודת מבטו הדאובה. זה סיפור שהוא גם מסה, עם מראי מקומות פה ושם בהערות שוליים, מנומר באנקדוטות היסטוריות ואישיות, בהתבוננויות ובהזיות, והכול במידה.
ואפשר כך: האמן רועי רוזן מתבונן בתקופת מחלתו במיאלומה בדרכו המיוחדת. הוא מתיילד כביכול, קורא לעצמו לוסי – אומנם על שם קדושה־מעונה נוצרית שנעשה לה נס בהיזרקה אל הקלון ואל העינויים, וגופה היה לאבן בלתי חדירה ואז לחסין אש – ומספר את סיפורו באמצעות דפי צביעה שהוא מכין. הדפים, נאיביים מעצם הז'אנר, קווים המקווים למילוים, ילדותיים למראה ומזמינים צבעוניות, מאפשרים גם גרוטסקה. דם וגידולים, הזיות ועיניים שפוכות, חיות פרא ולהבות, כולם משטחים בעלי קווי תיחום, שלקבוע את גורלם ואת משמעותם הסופית יכול רק המשתמש, הילד, המבוגר המתיילד, הקורא המזועזע המוצא בציורים מוצא לַפַּחד מן המחלה ואולי גם דרך לירות חץ בעיני השטן: לסמא אותן בצבעוניות לא ריאלית, פסיכדלית, מבייתת את הבְּעתה.
עכשיו יש לערבב את שתי הפסקאות הקודמות, את שתי האפשרויות, ולקבל את הספר יוצא הדופן שלפנינו. דפי הצביעה משובצים לאורכו, והטקסט משוחח איתם. לפעמים אפילו בהמלצות. "יש להשאיר לבנים גם את הכתמים המייצגים חלקיקי לכלוך מופשטים יותר. כך גם תבלוט יותר גולגולתי הממנטו־מורי [זכור את יום מותך] העשויה פרפרים, שהחלקיקים משמשים לה כשיניים". בלבנותם הטרום־צבועה, בבלהות הגלומות בהם, בקרנבליות הסיוטית שהם אוצרים כפוטנציאל, יכולים דפי הצביעה לזעזע פתאום קורא שצחק למקרא אנקדוטה או אבחנה. ולהפך.
גם לוסי/רועי צוחק. "הוא צחק באופן בלתי נשלט כשצפה בהלל מחקה את ההליכה שלו כשדידה לעבר שולחן האוכל, עם הישבן המובלט ופיתולי הגו המוזרים, תוך הדגשת ההבעות מלאות הרצינות והכוונה, ואז את ההתיישבות האין־סופית, לאט לאט, תוך שורה של נשיפות ונחירות, כאילו היה חללית נוחתת או כאילו עמד להטיל ביצה". וכאן הוא עובר לפסקה חדשה וגם עובר גוף, דבר שקורה פה הרבה, קצת מוזר אבל אולי דומה לאפשרויות הפנים והחוץ המתהפכות שמקנים מתחמי הצביעה: "צחקתי באופן בלתי נשלט, ובה בעת התעניתי מכאבים שהצחוק הסב".
בטקסטים ובציור, רוזן מתענה מכאבים של צחוק ומתגלגל מצחוקים על כאב. הציורים עשויי המתחמים הלבנים מאפשרים את זה בדרכם האחרת. המופשט והמוחש, המיקרוסקופי והענק, אורבים ומבקשים להתממש. דף צביעה כזה עשוי להכיל חללים על חללים של תאים סרטניים, או של חרדות מעופפות כפתיתים, העשויים לכבוש את הפרטים הריאליים שהם משמשים להם רקע, אך יכולים גם להישאר דלים וריקים. דפי הצביעה מתגלים כהמחשה כמעט מתבקשת, בדיעבד, לאופיו המפושט של הסרטן, לתאוות חציית הגבולות שלו. האמן המבריא, המבריק, שהגה את השימוש הזה בקווים, מתגלה כמי שמסוגל לעשות זאת גם במילים. מילים החוצות אף הן חצֹה־ושוֹב את גבולות המוסכמה ואת החיץ שמעמידה אימת המחלה בפני הרגש החופשי.
