מאז הופעת ספרה הראשון של יהודית הנדל ב־1950 ועד מותה בשנת 2014 היא פרסמה עשרה ספרים. עם זאת, יצירתה ידעה הפסקות ממושכות. כפי שמתאר ד"ר גיא ארליך ב"אחרית הדבר" לקובץ שפורסם כעת מעיזבונה, הפסקות אלו נבעו בעיקר משתיקה והימנעות מוחלטת מכתיבה, אך גם מעצירת הפרסום של יצירות שכבר נכתבו. אף שידעה הצלחות רבות – "רחוב המדרגות", למשל, היה רב־מכר גדול בשנות החמישים וקיבע את מעמדה בספרות הישראלית – מותו של בעלה, הצייר מאיר מאירוביץ, ב־1974, ואובדן הזוגיות הטובה והמשען שידעה איתו, ערערו אותה. בריאיון ב־1993 הודתה הנדל, כלת פרס ישראל לספרות לשנת 2003: "הייתי משוכנעת שלא יהיה בי הכוח לכתוב כשאני לבד. הייתי משוכנעת שלא אכתוב יותר, סילקתי את הניירות, ניקיתי את שולחן הכתיבה".
ההימנעות מפרסום בולטת וכאובה במיוחד כשמתברר שדווקא באותה שנה עצמה הייתה הנדל באמצע כתיבת נובלה שעמדה למסור לדפוס, אך מאז לא נגעה בה. הנובלה שימשה אומנם כבסיס לסרט "צלילה חוזרת" מאת הבמאי שמעון דותן (1982), אבל הטקסט הכתוב נגנז ולא הופיע מאז בדפוס. רק עכשיו מופיעה הנובלה הגנוזה ההיא לראשונה, והיא שהעניקה לספר את שמו: "כרטיסים לסמי דייוויס".
עלילת "כרטיסים לסמי דייוויס" מתרחשת בראשית שנות השבעים, ובמרכזה האירוע שמוכר בישראל כ"פרשת נחל הקישון". בעקבות החלטה על הזרמת שפכים של מפעלי התעשייה והיישובים אל אגן ההיקוות של נחל הקישון שבמפרץ חיפה, הפך בהדרגה האפיק למרבץ של חומרים מזהמים ומסוכנים. באותה תקופה שימש הקישון ומוצאו אל הים כאתר מרכזי לאימוני צלילה של חיל הים. רק בשנת 2000 חשף תחקיר עיתונאי את הנזקים הבריאותיים שנגרמו לצוללנים מחיל הים וביניהם לוחמי שייטת 13, נזקים שיוחסו לצלילה במים המזוהמים. צה"ל הודה אז בפומבי כי הצלילות במימי הקישון חשפו יותר מעשרת אלפים חיילים לסיכוני תחלואה בסרטן ואף למוות.
מהלוויה למופע
הנובלה נכתבה, כאמור, בראשית שנות השבעים, שנים רבות לפני התחקיר. היא נפתחת בהלוויה, "השלישית שלהם היום". הנקבר הפעם הוא יוחי, הצוללן; המסַפר, שאיננו מכירים את שמו, ניצב ליד קבר חברו לשירות הצבאי. איש מן החברים אינו מפרט את נסיבות מותו של יוחי, אך יש רמזים: "יוחי 'מת בבוץ' ולא טבע או נהרג… גופו נותר שלם… זה הבוץ שנדבק לו בבשר, זה כוכבי המים… הארס באצות… המים האלה המעופשים שצחנה של נפט ורקב עלתה מהם".
עוד זמן רב אחרי ההלוויה מתאר החבר את פרטי הדברים: "את הכרטיסים לסמי דייוויס חילק להם המפקד עוד על הקבר. הוא עמד והצדיע, אחר כך עבר ביניהם בשקט, ומאחור או מן הצד חילק להם את הכרטיסים והוסיף: 'בלי בנות'…" שתי המילים האחרונות הן תמרור אזהרה ורמז עבה לערב המתקרב. ואכן – אחרי ההלוויה, ו"אחרי שהשתרעו על הדשא ואחדים נרדמו בשמש", "הם קפצו על המכוניות וטסו לתל אביב" לכיוון הבילוי בהיכל התרבות. "וכבר היה ברור ש… הלווייתו של יוחי לא היתה שייכת לכאן".
מכאן אנחנו מלווים את החברים מהצבא בדרכם אל מופע הג'אז של המוזיקאי האמריקאי השחור סמי דייוויס. זמר ורקדן שהיה כוכב גדול באמצע המאה העשרים, וידיד נאמן של ישראל שאף בחר להתגייר. ההופעה שלו היא רק הפתיחה לבכחנליה פרועה של אורות וצלילים, רעש וצעקות, ושתייה לשוכרה מכל סוג וטעם במועדוני לילה מפוקפקים עם בחורות מפוקפקות לא פחות. המספר נסחף במהומה, מבקש להפסיק ואינו יכול. לאורך עשרה עמודים של תיאור דחוס, עשיר מבחינה לשונית ומפורט עד לרגלי הנערות, ריח הקיא ושלוליות המשקה על הרצפה, הוא מוליך אותנו בלילה של התפרקות ואובדן חושים.
החלק הראשון של הנובלה מסתיים כשהמספר מתעורר לבוקר הבא בחדרו המשותף בצבא עם יוחי, המת. הוא "חשב על כל הדברים שנגזר עליו לשכוח. וכבר היה לו ברור שהוא זוכר הכל היטב ורק לא יודע למה… והוא שומע רק את הקול המטורף של הזיכרון ורואה את מירה (האלמנה)… עומדת לבדה ואחר כך מתרחקת בצייתנות. 'המים היו בוציים', היא אמרה. 'זה אמת שהמים היו בוציים', ושערה רעד, יבש, כשערו של דחליל".
החלק השני של הסיפור (מעמ' 33 והלאה) הוא ניגודו המוחלט של החלק הראשון הפרוע, הלילי. הוא מתרחש כאילו בהזיה, בתנועה קדימה ואחורה. דבר בו אינו מוחלט או מוסבר. כאילו בחלום, המספר שוכב על מיטתו, רואה שוב את יוחי ושומע אותו שר. מתוך אותו חלום־למחצה הוא יוצא מהחדר, נושא איתו את מכונת ההקלטה של יוחי, שתהפוך לציר המהפך של הסיפור. מצידו הראשון של סרט ההקלטה היא משמיעה בביתה של האלמנה את קולו החי של המת, "שר נמוך, חם, כשהוא ממלא גם עכשיו את החדר באותה עלטה חמה ופראית". ואז זה קורה. מירה מבקשת להפעיל את הצד השני, של סרט ההקלטה. הצד האפל של העבר נושא איתו הפתעה בלתי צפויה והופך את חייהם של גיבורי הנובלה.
חוויה ספרותית לא שכיחה
"כרטיסים לסמי דייוויס" היא בהחלט לא יצירה מבדרת או אסקפיסטית. זו יצירה קשה וקודרת, דחוסה מאוד, עשירה מבחינה לשונית ותובענית מן הרגיל. אבל למרות העומס והתובענות של הסיפור, איכותו יוצאת הדופן מזכה את הקורא הסבלני בחוויה ספרותית שאינה שכיחה בספרות העברית בימינו.
משקלה הספרותי של הנובלה וערכה האמנותי־רגשי נובעים פחות מן העלילה – שאורכה כ־60 עמודים בלבד, ושלמרות התהפוכות שמתרחשות במהלכה ניתן לתמצת אותה בכמה משפטים. כוחה של הנובלה וכישרונה המיוחד של המספרת נובעים מן השימוש שהיא עושה בשפה ומעושר התמונות המפורטות, המגוונות והמתפתלות, של מקומות, התרחשויות ומצבי טבע, ושל הדמויות השונות בזירות המתחלפות, שהיא תוכם תיאורים חיים ומעמיקים של התנהגויות והלכי נפש, רגשות ומפגשים.
כישרונה של הנדל מתבטא במיוחד ביכולתה להטעין אפילו מצבים ומעשים קטנים ואגביים לכאורה באנרגיות חזקות. פגשנו זאת כבר במעמד הפותח, כשהגיבור "זוכר בבירור שאת הכרטיסים לסמי דייוויס חילק להם המפקד עוד על הקבר", ואז, כאילו כחלק מן העמידה על הקבר, "הוא הוסיף: 'בלי בנות'". המילים "עוד על הקבר" יוצרות דיסוננס צורב עם "הכרטיסים לסמי דייוויס", והצריבה הזאת מחריפה עם המילים "בלי בנות", שכאילו מתריעות "חכו חכו, עוד צפוי בלגן", רמז צורם במיוחד במקום ובהקשר שבו הוא נאמר.
לאורך הסיפור מפוזרות תזכורות לכך שהנובלה מעוגנת בתקופת מלחמת ההתשה. למשל, כאשר "סמי דייוויס עלה על הבמה באולם שועט וקודח… כיסאות הגלגלים, שעמדו בצידי השורות לכל אורך האולם, רעדו ממחיאות כפיים ומלחץ הנהמה הפרועה של החיילים שישבו עליהם, מסוגרים בתוך הכיסאות, בטור עורפי… גברים עם שרוולים ריקים מחאו כף ביד אחת, מכים בכוח על מסעדי הכיסאות… קצרי רוח וחיוורי פנים, ומכים, מכים בתאווה פראית" (עמ' 13). ובהפסקת הקונצרט, כשסמי דייוויס קד שוב ושוב לקהל, אחד המשתתפים מתואר כמי ש"במקום פנים היתה לו פקעת של צלקות חרוכות". שוב אותו דיסוננס מר וכואב, הניגוד הכאילו־אגבי בין הזמר הקד לקהל ובין פניו המעוותות, האבודות, של החייל.
דיון מיושן
ב"אחרית דבר" שנוספה לספר מעלה החוקר גיא ארליך, בין השאר, את שאלת ה"גבריות" מול ה"נשיות" – של הכותבת ושל התוכן. הוא מתחבט בשאלה מדוע לא הוכרה הנדל כאחת האימהות המייסדות של הנשיות בכתיבה הספרותית הישראלית. נראה לי שכיום, לאחר שגלי הפמיניזם שטפו וגאו ושינו היבטים רבים בחיינו ובראייתנו את העולם בכלל ואת הספרות בפרט, הדיון ב"נשיותה" של יהודית הנדל וכתיבתה הוא מיושן ומשעמם. אני נוטה להתרשם דווקא מאופיו ה"גברי" של "כרטיסים לסמי דייויס": העלילה מסופרת מבעד למבטו של גבר, ומירה, האלמנה, ניצבת מולו ככוח חזק ומאתגר. גם רוב הדמויות הם גברים־חיילים. אופן הדיבור שלהם והאנרגיות הבלתי־מרוסנות שמתפרצות שוב ושוב בבילוי, במיניות הפרימיטיבית ובבגידה, משקפים סגנון גברי־חיילי. אז נכון, הסופרת היא אישה. אבל האם משום כך זהו סיפור "נשי"? ומה זה בעצם משנה? זהו סיפור, ייצוג אמנותי של מציאות שהוא באופיו ובתוכנו ישראלי ואוניברסלי כאחד. על־מקומי ואל־מגדרי. נראה לי שהגדרה כזאת היא לא רק עדכנית יותר אלא גם נאמנה יותר ליצירה, ובעיקר לסופרת.
ועוד הערה קצרה: הספרון הדק מכיל גם שבעה סיפורים קצרים. חלקם מתרחשים בארץ, בקבוצה, על רקע התגייסותם של חברים ממנה ללחימה באירופה, אבל רובם מתרחשים אחרי השואה וגיבוריהם הם השורדים. לטעמי הסיפורים בוסריים וחד־ממדיים באופיים ודמויותיהם, ועדיין לא מאופיינים בדקויות ובתחכום של יהודית הנדל הבוגרת. הקורא בן ימינו יתקשה להזדהות איתם או למצוא בהם עניין. בקיצור, אפשר לוותר עליהם.
