קשה לכתוב ביקורת על ספר שמזכיר פעמים כה רבות ביקורות ספרות ואת השלכותיהן. דמות המבקר שעולה מתוך הספר ממליכה סופרים או נוטלת מהם את כתרם בהינף מקלדת. אף שהתיאור הזה איננו מייצג נאמנה את מידת כוחו של המבקר הספרותי הממשי, לכל הפחות בישראל, אין להתפלא על עודף המודעות העצמית שאני חשה כרגע. סיבה שנייה לקושי היא שמדובר באחד הספרים המבלבלים ביותר שקראתי לאחרונה – לרגעים שנון ומענג, לרגעים סתמי, לרגעים מרתק ולרגעים תפל.
פלג דדון הוא מתרגם מצליח וסופר כושל. אף שכתב היד שלו נדחה על ידי כמה וכמה הוצאות, הוא שוקד על תרגומיו במסירות גדולה ובתשוקה למילים שקשה לזייף. בפתח הספר אנחנו פוגשים אותו נאבק על אתגר תרגומי: המילה הגרמנית waldiensamkeit, שמשמעותה ״תחושה של בדידות ביער״. הוא מתעקש לשמר את המשמעות, אבל במילה אחת ולא יותר. לאחר שני עמודים אנחנו מגיעים איתו למסקנה: יעריריות. זו המילה המתאימה. נקודת הפיצוח הזו היא אחד הרגעים היפים ביותר בספר, ולצערי היא לא חוזרת על עצמה בהמשך עם מונחים אחרים. מלבד היותו סופר גרוע, פלג הוא דמות בלתי נסבלת באופן כללי, והעובדה שהמחברת הצליחה ליצור סיפור קריא שזו דמותו הראשית מעידה על כישרון רב.
אבל לחוסר יכולת ההמצאה של פלג יש פתרון: מפגש אקראי עם שכנה קשישה מפגיש אותו עם סיפור חייה יוצא הדופן, שעל תרגומו ושכתובו הם עובדים יחד. כאשר היא מתה בצורה נוחה, עוד לפני הגשת כתב היד לפרסום, פלג מוחק אותה מרשימת המחברים ולוקח קרדיט על סיפור חייה. הספר ממריא ומעניק למחבר־לכאורה את ההצלחה הספרותית שאליה כמה, אבל גם סוד במשקל כבד. גם משתתפי סדנת הכתיבה שמתקיימת בבניין שלו, משום מה לא מפסיקים למות.
את הסדנה האמורה מעבירה בתה של אחת הדיירות המבוגרות, סופרת מתח מצליחה בשם נויה בליזובסקי. הדמות של נויה מעוררת בתחילה אמפתיה, ואז רצון לסטור לה כדי שתתעורר מהתרדמת ותביט במציאות כהווייתה. היא מחוזרת על ידי ההוצאות וספריה נמכרים בכמויות, אבל היא לא רואה בהישגים הללו אותות ממשיים לאישור והערכה. כאלה היא מחפשת רק בזוגיות, שחייבת להיות עם סופר מוערך. היא קושרת קשרים עם כמה וכמה כאלה, בכולם היא חווה התנשאות וניצול שהיא מסרבת לראות. הספר מלווה את מערכת היחסים בינה ובין פלג, בוחן את ההתפתחויות היצירתיות של שניהם ואת ההתפתחות הנדל״נית של הבניין, שעומד – או לא – לעבור פרויקט תמ״א. אילו שלדים יתגלו כשייחפרו היסודות?
רגשי הנחיתות של נויה בשל הסוגה ה״נחותה״ שבה היא יוצרת, לוכדים היטב את יחסי ההיררכיה הלא־תואמי־מציאות בתוך תחום הספרות בן זמננו, שבו סוגות עילית כמו ספרות יפה ושירה, הפסדיות כמעט תמיד לכותבים ולמו"לים, בעוד שרומנים רומנטיים, ספרי מתח וספרי טיסה יכולים להרקיע שחקי מכירות וקוראים, אבל עדיין ההצלחה הזאת לא ״נחשבת״.
המחברת, לימור נחמיאס, שזהו ספרה הרביעי, חיברה ספרי מתח בעבר, ותהיתי כמה מתוך דמותה היא הכניסה אל דמותה של נויה. הספר הזה עצמו הוא דוגמה טובה: אף שזכה לביקורות אמביוולנטיות, הצלחתו המסחרית לא הייתה אמביוולנטית כלל.
לא קונים פה דירה מתמלוגים
באופן גס, אפשר לחלק את הרומן הזה לשני ספרים שונים כמעט. עד עמוד 200 לערך, התחושה הייתה שמדובר במהלך דומה ל״קנאת סופרות״ של מאיה ערד (חרגול, 2021) – ספר על אחורי הקלעים של עולם הכתיבה הספרותית, שמציג ללא משוא פנים את התחרות והסיאוב שעלולים ללוות אותה, ומכיר לקורא דמויות לא לגמרי אהיבות, דווקא מתוך יד כותבת מיומנת שיכולה ליצור כל דמות שהייתה רוצה. החלק השני של הספר הוא סיפור מתח לא מוצלח במיוחד. ראשית, הוא עמוס וכולל שני רוצחים והרבה מאוד גופות. ושנית, הוא לא באמת מותח: אחד הרוצחים גלוי, הקורא פוגש את הרצח מנקודת מבטו, והשני מובן מאליו די מההתחלה.
הקישור בין תעלומת הרצח ובין העיסוק הארס־פואטי הספרותי חזק כשלעצמו, ומעורר שאלות כמו: כמה רחוק עשוי סופר ללכת כדי להשיג את הספר המושלם? כמה חסר מעצורים אמור להיות אמן בפעולה? כמה עמוק הצורך שלנו בהכרה ובהערכה, וכמה נועזים אנחנו במהלכים שנועדו להבטיח שנקבל כאלה? אלה שאלות טובות ואמיתיות, שעולות באופן מוצלח מבין השורות, וחשוב מכול – בלי להשליך עליהן תשובות מיותרות.
סגנון הכתיבה חד ואינטליגנטי, אבל שתי נקודות של חוסר אמינות הפריעו לי. עלילת הספר מתרחשת בישראל, ומציגה ישראליות משכנעת למדי רוב הזמן. אבל הכלכלה של עולם הספרות שמתוארת כאן, פשוט לא תואמת את עולם הספרים הישראלי. יש כל כך מעט קוראי עברית, שמתי־מעט יכולים להסתמך על הכתיבה שלהם בלבד כהכנסה. בניגוד למתרחש בעלילה, זוג סופרים מתחיל לא יכול להרשות לעצמו דירת חמישה חדרים בתל־אביב. אף סופר לא מקבל מההוצאה מקדמה לספר שני שמספיקה לשיפוץ כללי בבית, ולא משנה כמה הראשון הצליח. ביקורת חיובית בעיתון לא מובילה לשיאי מכירות בעלי השלכות כלכליות. למעשה, רוב הכותבים לא מצליחים לכסות את הוצאות ההוצאה לאור בעזרת ההכנסות מהספר. כל אלה יכולים לקרות, אולי, לסופרים מוצלחים בארצות הברית, לא כאן.
אלמנט אמריקאי נוסף שנחמיאס ייבאה לכאן שלא בהתאם למציאות המקומית, הוא רוצחים סדרתיים. לא שאין מקרי רצח בישראל, אבל רובם מתרחשים על רקע ביטחוני, פשע מאורגן או בתוך המשפחה. פסיכופתים נוסח דאהמר, שנטפליקס כל כך אוהבת לתעד, הם בעיה אחת שאין לנו. כך שאף שהעלילה שמרה על מהימנות פנימית, רוב הזמן קשה להאמין לה, פשוט בגלל הקול הפנימי שהמשיך לומר: אבל זה פשוט לא קורה פה. מלבד בעיית האותנטיות של אינפלציית ההרג בבניין השלו, עבורי היא הייתה מאתגרת לבליעה ברמת ההכלה האישית. קשה להתעמק בסוגיות ספרותיות מעמיקות כאשר ערמת הגופות מסתירה אותן.
הדמות האהובה עלי בספר היא אופיר, מתרגם וחבר (בערך) של פלג, איש טוב נדיר וטבעוני נלהב – תופעה בהחלט ישראלית למשעי. הדיונים הפילוסופיים שהוא מנהל עם חבריו מתהדהדים בתוך ולצד סיפור הרצח, והסוף של קו העלילה שלו חכם ומשעשע במיוחד.
כשהורדתי את הספר מהמדף קיוויתי לקרוא ממתק ספרותי אסקפיסטי. מנגד, חששתי שהוא ייפול אל הבנאלי והמשעמם. שתי הציפיות האלה התבדו כשפגשתי טקסט יוצא דופן, מבריק לפרקים, מערער, עוכר שלווה ומעורר מחשבה. על אף בעיות האחידות והאמינות מדובר בספר טוב, ומומלץ – גם אם לא לבעלי לב חלש.
