את הטור הזה אני רוצה לכתוב על אמא שלי האהובה. זה טור אהבה, רציתי לכתוב אותו כבר מזמן, ביום הולדתה, בט' בטבת. אבל עם כל הבלגן שקורה עכשיו בארץ שלנו, זה הרגיש לא מתאים. וכבר כמה שבועות שאני מחזיק את האהבה הזאת בבטן, ומתאפק, ומתאפק, אבל זהו, חלאס, את הטור הזה אני כותב על אמא שלי האהובה.
לפני כמה שבועות הזמינו אותי להרצאה בתיכון "איתן" ברמת גן, תיכון קטן ומיוחד כזה, התאהבתי בו מיד ואני כבר בקשר עם המנהלת כי אני רוצה להיות שם מורה בשנה הבאה חחחחח. זאת הייתה הרצאה עבור צוות המורים של בית הספר, והאישה שהזמינה את ההרצאה ביקשה ממני להקרין את הסרט שלי "רחל אגמון" ולדבר עליו. ואני חשבתי שהיא מתבלבלת. אני מעביר עכשיו הרבה הרצאות, בעיקר על הספר ועל "הטרמפיסטים". חשבתי שהיא מתבלבלת, אבל היא לא התבלבלה. היא רצתה שאקרין את הסרט שעשיתי על אמא שלי, ואדבר עם המורים שלה על אמא שלי, ועל מערכת היחסים שלנו, שעברה כל כך הרבה עליות ומורדות. בעיקר עליות, האמת.
ובאמת הגעתי לתיכון איתן, והקרנתי את הסרט שחלפו כבר שבע שנים מאז שיצא, אז לא צפיתי בו הרבה זמן. וכשצפיתי בסרט, פשוט לא הפסקתי לבכות. אני אפילו לא יודע להסביר למה. לא יודע. פתאום לראות את אמא שלי על המסך. פתאום לראות את אבא שלי, שנפטר לי, אבא שלי שאני מתגעגע אליו, פתאום לראות אותו מדבר, וצוחק, והולך, וחי ונושם. פתאום לראות את חיהלה התינוקת. צילמתי אותה ממש כשהיא נולדה וגם היא מופיעה בסרט לכמה שניות. איייי איי איייי, לא יודע. הסרט הזה הוא פיסת חיים ששמרתי. והחיים כל כך השתנו מאז. הכול השתנה, גם אני השתניתי. וגם על זה ראוי לבכות. וכשהסרט נגמר, ניגבתי את הדמעות וסיפרתי למורים שאמא שלי גידלה אותי לבד, בשכונת גילה בירושלים, היא בקושי קיבלה תמיכה מההורים שלה, שהיו חברי קיבוץ, היא לא קיבלה תשלומי מזונות מאבא שלי, היא פשוט גידלה אותי לבד. ובשלב מסוים, היא נקלעה לחובות, והמשכורת שלה כעובדת סוציאלית בכירה (!) לא הספיקה. אז אמא שלי התחילה לנקות חדרי מדרגות, ואחר כך היא התחילה לנקות בתים של אנשים עשירים בשכונות יוקרתיות בירושלים. ואני בינתיים הייתי הולך לחוג מגלי ארצות בקניון מלחה. אני בינתיים קיבלתי מנוי ל"עיניים" ול"ילדי טבע הדברים". אמא שלי עבדה כמו משוגעת, כדי להעניק לי חיים טובים. ואני בקושי שמתי לב.
היום אני כותב את המילים הללו בגאווה ובאהבה. אבל האמת היא שעד שהתחלתי לעבוד על הסרט עליה, הייתי עסוק בעיקר בלהתבייש בה. בלהסתיר את הסיפור המשפחתי העקום שלנו. בלהסתיר את העובדה שאמא שלי, עובדת כמנקה. במשך שלושים שנה התביישתי באמא שלי אתם קולטים! ורק בזכות העבודה על הסרט הזה. רק בזכות התגובות שקיבלתי מכל מי שצפה בו בחדר העריכה – הבנתי שאמא שלי היא גיבורה. עד אז חשבתי שהיא סתם "טיפוס" כזה. אישה מצחיקה ורועשת. אבל בזכות הסרט הבנתי – אמא שלי היא בן אדם גדול בעולם. זה אחד הסיפורים הכי גדולים בחיים הקטנים שלי. הסרט שלי חשף בפניי את גדולתה של אמי האהובה.
מאז חלפו כבר שבע שנים. ובשבע השנים האלה, החיים הפשוטים, התמימים שעליהם חלמתי, התפרקו לי מול העיניים. מגפה איומה הפכה את העולם לבודד ומנוכר. הייתי בטוח שהקורונה תשבור את אמא שלי לרסיסים. הפחד להידבק. הניכור והמסיכות. המרחק מהנכדים. ליל הסדר לבד בבית. הייתי בטוח שאמא שלי תישבר. אבל אמא שלי לא נשברת מכלום. היא הייתה והיא עדיין חזקה מהרוח. היא הרוח בעצמה. אחר כך באה המלחמה האיומה. מדינת ישראל התפוררה מול עינינו. יישובים ובסיסים נכבשו. הארץ התמלאה אזעקות, חרדות ופחדים. ושוב, הייתי בטוח שהמלחמה תכווץ את אמא שלי. הייתי בטוח שרעידת האדמה שבאה על מדינת היהודים תשבור את ליבה. אבל במקום לשבת מול החדשות היא יצאה מהבית, נסעה מדי יום לארוז מנות לחיילים, ובישלה מרק לקשישות כדי לתמוך בהן ולחבק אותן בשעה הקשה הזו. כדי שהן לא יהיו לבד.
צפו וראו – אמא שלי גיבורה. יש אנשים שהחיים מביסים אותם. יש אנשים שמביסים את החיים. ויש אנשים, מתי מעט כאלה, שרוקדים עם החיים האלה טנגו. ואמא שלי היא בן אדם כזה. החיים עשו הכול כדי להשפיל אותה, כדי להפיל אותה לקרשים. אבל היא עמדה מולם עם חיוך גדול על השפתיים. היא לא הפסיקה לשמוח, לאהוב, לרכל, לשיר ולרקוד. הניצוץ באישונים לא כבה לה, ולו לרגע אחד. הניצוץ הזה היה שם כל הזמן, כל הזמן ממש. אבל אני, במשך רוב חיי פספסתי את הניצוץ הזה. לא הבנתי אותו. אפילו התביישתי בו לעיתים. אבל עכשיו אני רואה אותו. עכשיו אני מבין אותו. עכשיו אני מתפלל לזכות לטיפה ממנו. איייי, זאת האמת, רק בשנים האחרונות הבנתי את סוד כוחה ואת קסמה של אמא שלי האהובה שלי. רק בשנים האחרונות זכיתי לאהוב את אמא שלי כמו שמגיע לה. אבל עכשיו אני אוהב. עכשיו אני אוהב. יום הולדת שמח רחל אגמון. יום הולדת שמח אמא אהובה. תודה על מי שאת עבורי בעולם.
