רזי ברקאי לא היה מוכרח להעניק ריאיון לנווה דרומי. הוא לא זמר שהוציא אלבום חדש או סופר שמנסה למכור את הספר הטרי שלו וזקוק לקצת זמן מסך. בעולם התקשורת ישראלית, ברקאי מקביל לאלוף במילואים, שהיום שמח להתראיין ולשטוח את תפיסת עולמו.
אני מציין את זה, כי חוסר הכבוד שהוא רוחש למראיינת נווה דרומי ניכר מכל בחירת מילים שלו. ברקאי יכול היה לבחור שלא להתראיין אצלה, אבל הוא הסכים – ופתח במופע מרהיב של התנשאות וזלזול. "זו שאלה מטומטמת, נווה", הוא פוסק, כשדרומי שואלת האם הוא חושב שבניו ונכדיו של אסמעיל הנייה היו חפים מפשע והריגתם הייתה מעשה מיותר; "שנינו מחזיקים תעודת עיתונאי, אבל אני לא בטוח ששנינו עיתונאים", הוא אומר לאט, כשדרומי מתקוממת כנגד ההשוואה בין השאלה שלה לבין הבחירה שלו לראיין את דובר חמאס לפני כמה שנים; וכשהיא תוהה האם ביביסטים זו המילה שהחליפה את הצ'חצ'חים, הוא משיב "את יושבת אצלי בבית, אני לא רוצה לעלוב בך", ומבהיר בכך שהוא בהחלט רוצה להעליב אותה, אבל מעדיף להשאיר את העלבונות מרומזים.
ניתנת האמת להיאמר, לא התלהבתי מכל השאלות כאן. אבל במקרה שלנו, השאלה היא לא העיקר אלא התשובה, וליתר דיוק – אופן התשובה. רזי ברקאי יכול היה לענות על כל שאלה בצורה עניינית: להסביר למה אסור להרוג קרובי משפחה של רבי-מרצחים, למה דווקא מותר לראיין מחבלים, ושההבדל הבסיסי בין צ'חצ'חים לביביסטים הוא שהכינוי הראשון מתייחס לעדה ולכן פסול, ואילו השני מתייחס להשקפת עולם ולכן לגיטימי. אם הוא היה מסביר את כל זה בצורה רהוטה (ואין ספק שמדובר באדם שאומנותו היא הרהיטות), אולי הצופה היה מגיע בעצמו למסקנה שהשאלה הראשונה מטומטמת, השנייה מעידה על רמה עיתונאית נמוכה ואילו השלישית היא עלבון למראיינת.
כשהוא בחר לחלק ציונים לשאלות, הוא השיג דווקא את האפקט ההפוך: כפי שלומד כל תסריטאי מתחיל, אם אתה צריך להסביר משהו, סימן שהוא לא מספיק ברור. אם אתה אומר שהשאלה מטומטמת, אתה בעצם מבהיר שזו שאלה שמטרידה אותך, שצריך להתווכח איתה, שאי אפשר פשוט לנפנף אותה הלאה.
וכאן אנחנו מגיעים לנקודה שבשבילה ככל הנראה הסכים ברקאי לריאיון הזה: היה לו חשוב להבהיר בעיקר שהוא וחבריו הם העיתונאים הוותיקים והמקצועיים, בניגוד לנווה דרומי וחבריה. הוא משמיץ את יעקב ברדוגו, מספר שהוא כבר לא יכול לדבר עם עירית לינור בגלל עמדותיה, ומנסה לשכנע שאנחנו זקוקים לרדיו ממלכתי ומאוזן. הסאבטקסט (או הטקסט) של כל משפט שלו, כמעט, הוא שאנשי התקשורת החדשים שנוטים ימינה אינם טובים, הוא אפילו אומר במפורש שהוא לא יכול לסמוך על ההמון שיקבע מי ישדר ברדיו. זה כמובן נתון רק לידיהם של בני מלאכים כמוהו. ואיך אפשר בלי להיכנס קצת בציבור הימני-דתי, ש"הופך את א-לוהים לסוכן נדל"ן". אם חשבתם שאחרי שנה של מלחמה שבה הציבור המדובר נשא בנטל יותר מרוב המגזרים האחרים, ברקאי כבר רואה בהם שותפים – צר לי על האכזבה.
אפשר היה לסכם ולומר שזו הייתה הדגמה טובה מאוד לחילופי האליטות שמתרחשים כעת במדינת ישראל, ולאופן שבו מגיב המגזר האשכנזי-שמאלני לעובדה שאופי מוקדי הכוח מתחלף, אבל זו פשוט לא אמירה מקורית במיוחד כי רזי ברקאי אמר אותה בעצמו בפתח הריאיון: "אין מה לעשות, אני מיעוט הולך ונעלם. כשהודעתי שאני פורש מגלי צה"ל ושאלו אותי למה, אמרתי 'כי המדינה בורחת לי, ואין לי יותר כוח לרדוף אחריה'".
