במהלך סוף השבוע האחרון, השלב הראשון של 42 הימים של הפסקת האש בין ישראל לחמאס הביאה לשחרורם של שלושה חטופים נוספים: קית' סיגל הישראלי-אמריקני, עופר קלדרון הישראלי-צרפתי וירדן ביבס הישראלי-ארגנטינאי. הם שוחררו תמורת 183 אסירים פלסטינים.
החטופים היו אזרחים תמימים; חלק מהאסירים היו מחבלים עם דם על הידיים. רבים מהם ביצעו פשעים חמורים, שבגינם ריצו מאסרי עולם. אף אחד לא חושב שהכליאה בישראל הובילה לשיקומם. לא סביר שהם יקדישו את שארית חייהם לשלום עולמי. המחבלים האלה הם הדמויות שכל כך הרבה פורעים בקמפוסים ברחבי המערב "נלחמים למענם" כבר כמעט שנה וחצי.
ישראל כבר שחררה למעלה מ-500 אסירים. 18 חטופים ישראלים חופשיים כעת, אבל חופשיים לעשות מה בדיוק? למחבלים פלסטינים יש מקצוע. ישראלים מתמחים באובדן.
טראומה מחודשת
במשך כמעט 80 שנות קיומה, ישראל הפגינה חוסן מדהים. מחבל מתאבד בפיצרייה במהלך האינתיפאדה השנייה. אמבולנסים דוהרים למקום. זמן קצר לאחר מכן, לאחר שחלקי הגופות נאספים והדם נשטף מהמדרכה, אנו מחדשים את חיינו. אנשים עוברים לאכול ארוחת צהריים במקום אחר.
אני חושש שהמורשת של 7 באוקטובר תתווה מסלול פוסט-טראומטי אחר. לזירת הפשע הזו יהיו לנצח קווי מתאר בגיר וסרט צהוב סביב לבבות ישראליים. 7 באוקטובר הוא המלחמה הארוכה ביותר של ישראל. זה התחיל בהפרה קטסטרופלית של ריבונות המדינה והביא לטרגדיות הלאומיות הארוכות ביותר. האם לנפש הצבר הקשוחה אין גבולות? האם ניתן יהיה לזמן שוב את הכוח לנרמל את חיינו, כפי שנאלצנו לעשות לעתים קרובות כל כך בעבר?
ה-7 באוקטובר והשלכותיו הם סוג יחיד מסוגו של טראומה לאומית, פסגה של טרגדיה לאומית שמשאירה צלקות-עד ובלתי נסבלת. אפילו עסקת החטופים הביאה לרגעים מתוקים וקשים בו-זמנית, אשר על כן הם מעמיקים פצעים ומחדשים טראומה של משפחות שכולות רבות, שרוצחי יקיריהן יוצאים לחופשי.
חמאס משחרר חטופים עם עצרת ניצחון שמתאימה לנבחרת כדורגל שזכתה זה עתה בגביע העולם. השבויים מולכים כחלק ממצעד רב-משתתפים ונדחפים ברחובות. הם מועלים על במה ונאלצים לנופף לשלום אל עבר העזתים המריעים – כאילו כדי להודות על כל האירוח לו הם זכו במהלך השבי. כל אותו זמן, חמאס מנופף בנשקים חצי אוטומטיים, לא בעלי תאנה. הבמה מעוטרת בכרזה: "הציונות הנאצית לא תנצח".
משרד הבריאות של עזה, שנמצא בשליטת חמאס כידוע, טוען כי 47,000 פלסטינים נהרגו במלחמה. עם זאת, ארגון הטרור משחרר חטופים עם כל הפאר והפומפוזיות של צבא המכריז על "ניצחונו המפואר" לעולם. אם חמאס חושב שהוא ניצח, אזי המלחמה רחוקה מלהסתיים ונשיא ארה"ב דונלד טראמפ צריך לשמוע זאת מראש הממשלה בנימין נתניהו, כשייפגשו מחר (ג') בבית הלבן.
סעודיה יכולה לחכות – עזה תחילה
אסור להתחיל עם השלב השני של הפסקת האש, כי יש הרבה יותר מדי מחבלים ותומכי טרור בחיים ברצועה. הפלסטינים בעזה כנראה נלהבים יותר לקרב השבוע מאשר אוהדי הכדורגל במדריד לקראת הדרבי בין ריאל לאתלטיקו במוצאי שבת.
אי אפשר להמשיך ככה. הנשיא טראמפ הבטיח שאם לא כל החטופים ישוחררו עד השבעתו, אז ארה"ב תשחרר "גיהנום" על עזה. ובכן, על פי ההערכות, 79 חטופים עדיין מוחזקים בשבי – רבים מהם כבר מתים. בינתיים, העזתים חוגגים ברחובות! האם הם דומים לאנשים שהובסו במלחמה, לא כל שכן שחוו רצח עם?
הנורמליזציה של היחסים בין ישראל וסעודיה יכולה לחכות. לישראל יש עניינים לא גמורים לטפל בהם קודם – למחוק את המבטים הזחוחים האלה שמסתתרים מאחורי מסכות הכאפייה בעזה. הנשיא טראמפ צריך לכבד, כפי שג'ו ביידן לא עשה, את זכותה של ישראל לטפל בחור הגיהינום הזה.
לשחרורו של ירדן ביבס בסוף השבוע היה את אותו אפקט כמו למילותיו האחרונות של יוליוס קיסר לפני שחברו ברוטוס דקר אותו בגב. איפה שאר משפחת ביבס? שירי, אשתו של ירדן, ושני ילדיהם הקטנים, אריאל וכפיר, נחטפו ב-7 באוקטובר, כשהיו בני 4 ו-9 חודשים? החשש לחייהם גובר.
חמאס טוען כי שלושתם נהרגו בתקיפה אווירית ישראלית כמובן, למרות שאי אפשר להאמין לאף מילה שלו. בהתחשב בעובדה שחמאס "הבטיח" לשחרר נשים וילדים תחילה, העובדה שהם לא נכללו בין 18 המשוחררים עד כה, מדאיגה מאוד.
עם שחרורו של ירדן, עלו דיווחים שחמאס לא רק היכה אותו בשבי, אלא גם עינה אותו באמצעות עדכונים על משפחתו: יום אחד הם היו בחיים, למחרת נרצחו, רק כדי להחיות אותם שוב, וחוזר חלילה. איך ימצא אדם כזה את הכוח להתחיל מחדש, בהתחשב בכל מה שכבר נלקח ממנו?
בינתיים, כולם בישראל עוקבים בדריכות במטרה לגלות מה עלה בגורלם של שני הילדים האדמוניים שצולמו לאחרונה בפיג'מת באטמן שלהם, יחד עם אמם. אנו מצפים ומייחלים לחזרתם כבר 16 חודשים. לא יכולים לחכות להרעיף עליהם אינספור נשיקות וחיבוקים ולפנק אותם במיטב הממתקים והצעצועים. אפילו יותר טוב: לערוך להם מסיבת יום הולדת לאומית, אילה כל עם ישראל יהיה מוזמן. אפילו אבא שלהם כבר חזר מהשבי ויעמוד בראש החגיגה.
אך במקום זאת, שירי, אריאל וכפיר עדיין לא חזרו, ולאט לאט ישראל מתכוננת לקראת אבל נוסף ובלתי נתפס.
