במהלך המריבה השבועית עם נפתלי בנט גילה שר הביטחון ליברמן את המדינה הדו־לאומית. ליברמן טען כי בנט מוביל ימין משיחי והזוי שרוצה לספח את כל השטחים ויחד עמם מיליוני פלסטינים שאנחנו נדאג להם לביטוח לאומי. ואילו הוא, ליברמן, מייצג ימין שפוי וחילוני שדואג למדינה היהודית.
"המדינה הפלסטינית לא מעניינת אותי, מעניינת אותי המדינה היהודית", אומר ליברמן, נכנס בבנט ואפילו מבטיח למחוק אותו. באמירות של שר הביטחון יש קצת ילדותיות. המדינה הפלסטינית לא מעניינת אותו? מה זה אומר, שהיא צריכה לקום? שהיא לא צריכה לקום? ומה יעשו מיליוני הפלסטינים, כולל ערביי ישראל שליברמן רוצה להעביר לאיזו ישות עלומה? יתאדו מחוץ למדינה היהודית של שר הביטחון? בדיוק כמו בעזה, ליברמן אומר שההסדרה לא מעניינת אותו. אז מה כן? איך הוא יפתור שם את הבעיה, בלי הסדרה?
האם אפשר לברך את ליברמן שהבין לאן הימין מוביל את המדינה ולכן מחליט להילחם נגד העתיד הדו־לאומי הנוראי שצפוי כאן? האם צריך לקבל את ליברמן החדש, מתנגד הריבונות, במחוזות השמאל? דווקא לא. האבחנה של ליברמן צודקת, אבל מזויפת, הוא לא עומד מאחוריה, ואסור להאמין לשום מילה של מי שאצלו "מילה זו מילה".
ליברמן גר בהתנחלות נוקדים. הוא בנה שם וילה נאה ומרחיב אותה בכל פעם, בהתאם לתפקידים הציבוריים שמחייבים עוד מוסך, עוד מיגון ועוד בוטקה. כך לא מתנהג מי שחושש ממדינה דו־לאומית, אלא מי שרוצה לספח את השטח בדיוק כמו נפתלי בנט או בצלאל סמוטריץ' או השכן מהליכוד, השר זאב אלקין, שגר בכפר־אלדד. בכל הזדמנות ליברמן מתגאה באלפי יחידות הדיור שהוא מבקש לאשר בקריית־ארבע, מעלה־אפרים, חלמיש, טלמון ועוד התנחלויות מחוץ לגושים. איך זה מתיישב עם האמירה שלו נגד המדינה הדו־לאומית שהוא בונה כאן? הכול כלאם פאדי.
שנית, ליברמן ממציא תוכנית היפרדות מהפלסטינים שאין לה שום היתכנות בשטח. "לא יכול להיות שתהיה לפלסטינים מדינה בלי יהודים, ולנו תהיה מדינה עם 20 אחוז מיעוט ערבי", אומר ליברמן. אוקיי, אז מה? אפשר היום להעביר את אום אל־פחם למדינה הפלסטינית שליברמן מתנגד לה או לא יודע מה קורה איתה, או שהיא לא מעניינת אותו?
רעיונות כאלה אפשר היה ליישם אולי ב־1948 ולא ב־70 שנות איחור, אחרי שהערבים הפכו אזרחים ישראלים כמעט לכל דבר ועניין. שלא לדבר על המציאות הגיאוגרפית המעורבבת. עשרות יישובים ערביים חיים בתוך ישראל, ולא לאורך הגבול, ואין היום מצב לחלוקה כוללת בין שני העמים. ההתבטאויות הללו של ליברמן מסיתות וגורמות לניכור בין ערביי ישראל למדינה שלא רוצה בהם, ובסופו של דבר הן יביאו למאבק פנימי אלים, והלוואי שאתבדה.
געגועים לבגין
הוויכוח בין בנט וליברמן היה יכול להיות עמוק ומרתק, בין ימין דתי לימין חילוני. בין הזרם המשיחי הנשען על ההבטחה האלוקית לזרם הרוויזיוניסטי, שמחובר לצורך הלאומי והביטחוני לשלמות המולדת. היו לנו כבר עימותים מרתקים כאלה לאורך ההיסטוריה. ב־28 בדצמבר 1977 הציג מנחם בגין בכנסת את תוכנית השלום שלו אחרי ביקור הנשיא סאדאת, שבה ויתר למעשה על החלת ריבונות חד־צדדית ביהודה ושומרון. הדיון היה סוער. בדברי הסיכום שלו אמר בגין כך: "אמרתי לחברי גוש אמונים ואני אוהב אותם. אתם חלוצים מופלאים, בוני הארץ, מתנחלים על אדמת טרשים, בגשם, בחורף, מתוך קשיים. אבל יש לכם חולשה אחת: פיתחתם בקרבכם איזה תסביך משיחיות.
"הוספתי ואמרתי להם", המשיך בגין וחידד את ההבדלים בין תפיסות הימין ודרכי הפעולה. "עליכם לזכור. היו ימים כאשר עדיין לא נולדתם, ימים שבהם אנשים אחרים סיכנו את נפשותיהם יומם ולילה, עבדו ועמלו, הקריבו קורבנות ועשו את מלאכתם בלי כל שמץ של תסביך משיחיות. אני קורא לכם בגוש אמונים, תעשו את עבודתכם בצניעות לא פחותה מזו של קודמיכם בימים אחרים ובלילות אחרים".
איזה סטייל, יש להודות. היום הוויכוח בין ליברמן ובנט הוא לא על אידיאולוגיה מגשימה, אלא בעיקר על האינטרס הפוליטי ועל תפקיד שר הביטחון הבא. ליברמן רואה איך המפלגה שלו, ישראל ביתנו, הולכת ונעלמת ומאגר המצביעים שלו רק מצטמצם. העלייה הרוסית לא צריכה יותר את הפטרונות שלו, והישראלים הוותיקים לא מתחברים אליו בעבותות. את הקטע החילוני־אזרחי שלו ליברמן איבד כנראה ליאיר לפיד, ועל העמדות הימניות הוא צריך להילחם עם בנט והליכוד. לא פשוט.
ארתור פינקלשטיין המנוח הציע לליברמן ללכת על "ימין ימין ימין, ערבים ערבים ערבים". כך הוא באמת עשה עד שהפך לשר ביטחון. אחרי שנבחר נאלץ ליברמן למתן את ההתבטאויות הקיצוניות והמופקרות שלו כדי שלא להיראות מגוחך בישיבות הקבינט ובעיני קציני המטכ"ל. בנט מזהה את נקודת התורפה הזאת ומכה בה, כדי להוכיח שהוא הוא הימין האמיתי. ליברמן, מצידו, יודע שמה ששנוא על בנט הוא השיוך שלו לעולם הדתי־משיחי־רבני, ולכן הוא דוחף אותו לשם. ואכן, בנט לעולם לא יגדיר את הבית היהודי כמפלגה דתית, הוא ישלב בה חילונים ויחדד את הזהות הישראלית שלה. בנט לא יעלה להר הבית (רק סמוטריץ' ושולי מועלם מהבית היהודי עלו לשם), לא ינופף בכיפה, ויספר בכל הזדמנות על הימים שבהם היה קצין בסיירת מטכ"ל ויזם הייטק.
המשימה הגדולה של בנט אינה דתית. ראשית הוא רוצה למנוע מנתניהו – ועכשיו גם מליברמן – את הקמת המדינה הפלסטינית; ושנית, להחליף כאן את האליטות. "אסור לנו להפוך את המאבק על ארץ ישראל למאבק של דתיים ומתנחלים", הוא אמר, ודרש להחליף את האליטה התקשורתית, המשפטית, האקדמית והתרבותית. כאן, אגב, מונחת הסכנה הגדולה ביותר לפתחה של המדינה הדמוקרטית. בנט, איילת שקד וסמוטריץ'. הם מצליחים להחליף את האליטות בכישרון, לצד השותפים מהליכוד, אבל התהליך הרסני וכולל חוקים והתנהלות מפחידים נגד המבנה הדמוקרטי ומול הארגונים והאנשים שמישהו החליט שהם בוגדים כי הם מתנגדים לחזון המדיני והחברתי המוטרף.
הסיפור המשיחי והדתי מרחף ברקע, אבל בנט לא יבליט אותו ואפילו יתכחש לו ("הדתה שמדתה"). ליברמן יגרור את בנט למחוזות הללו, כדי להראות שהוא אחראי ושפוי יותר. אגב, התוכנית המדינית של בנט, גם אם היא לא משיחית בהגדרה, היא הזויה, כמעט כמו זו של ליברמן. בנט רוצה לספח את שטחי C ואפילו מכנה את המהלך "תוכנית ההרגעה". ומה הלאה? מה עם הערבים בשטח A ו־B, למי הם ישתייכו? למי יצביעו? או שאולי בנט מצפה שהם יירגעו ולא ידרשו מאיתנו כלום.
